במקום העבודה שלי לאחרונה הרבה אנשים הפכו לזוגות... אי אפשר להיתעלם מזה...הפוצי מוצי הזה באמצע שעות עבודה...

פיתאום לכולם יש בני זוג, פיתאום אנשים כבר מתחננים חתונות...הדבר היחיד שמציק לי בזוגיות שלהם זאת התמימות...
הם מרגישים כל כך מאוהבים שהם שוכחים שיש גם אחריות...אבל זה לא עינייני.

אני מעבירה את היום שלי בשקט, אני שמחה בשביל עצמי שקיבלתי מספר ימים שבהם הרגשתי מאושרת מזה 20 שנה, כלומר הרגשתי כאילו הנשמה שלי החלימה וקיבלתי אנרגיות.
החיים של אחרים זה לא עינייני, אני גם לא אדם של רכילות, אז אני מבלה את רוב היום בשקט נפשי ולא בלספר למישהו אחר שלעובד/ת א' היה ריח לא נעים או הם אמרו ככה וככה.

לרוב אני שואלת את עצמי, איזה אדם מתאים לי ומתי אני אפגוש אותו.
למרות שחלק ממני ממש לא מתרגש מזוגיות כי זה אומר שאני אצטרך לשתף אדם חדש במוזרויות שלי ובפצעים הנפשיים וזה מרגיש לי קצת כמו להפיל תיק על מישהו.

את החורף הזה אני הולכת לבלות לבד.
מידי פעם כשהייאוש מתגנב לי ללב אני אומרת לעצמי שהכל לטובה, הכל יסתדר, הכל עובד לטובתי...אבל כל בוקר אני קמה לעבודה וצריכה להסתכל על כל הזוגות...קצת צורב.
אולי זה החיים מנסים לגרום לי להודות שאני בעצם כן רוצה זוגיות?
נו טוב מה שיהיה יהיה....