לא יודעת מה לעשות עם הכאב הזה, החלטתי לפרוק כאן כדי לא להשתלח במי שפגע בי, ולהבין למה הניואנסים האלה בתקשורת מעצבים הכל עבורי. לדעתי בזכותם אני דולה את האמת, המרה, הרי היא תמיד מרה. ואז כבר אין מנוח, כמובן שזה לא משרת אותי בשום צורה, ובכל זאת אין יכולת לשחרר, ככה חווטתי. בדרך כלל אחרים אומרים לי שהחיים הם לא ספר שבכל פיסה צריך לחפש את המשמעות, אבל זה מדייק את מה שקורה סביבי, למרות שמסב לי כל כך הרבה סבל.
אני מאבדת את הזהות, בכל כך הרבה היבטים. קשה וכואב לי ולפעמים אני צועקת את זה, ואין שום מענה, אף אחד לא רואה אותי, כי לאף אחד לא אכפת. חייבת לקוות שהשינויים הם לטובה, בנתיים זה רע מאוד, עוד נדבך חסר ואני מוצאת את עצמי חסרת תכלית בעולם. בלילות קשים אני מנסה לחמול את עצמי, אפילו לחבק חיבוק דמיוני את הילדה הדחויה, ולהזכיר שיש לי את עצמי, והירח שמתלווה אלי. מאז אותו לילה ששמו אותי בבית זר לבד עם ילד שלא פגשתי מעולם והייתי צריכה להעביר שם את הלילה, הוא לצדי. זוכרת שהייתי חרדה, שתפתי שלא אצליח לישון והתלוננתי על כך שזרקו אותי במקום זר והוא באיזו עליצות אופיינית לגיל 6 החל לספר על ההזנחה שגם הוא חווה מצד אמא שלו, מדביק אותי בקלילות, והנחמה על כך שנמצא אח לגורל אכזר ממלאה אותי, ואנחנו משווים מי גרועה יותר ומבינים שמצבנו רע בעולם הזה וצוחקים. הוא אומר שנשאר ערים ביחד, שישמור עלי, פותח את התריסים, כך שנוכל לראות את הירח וכך שכבנו במיטה, הוא חיבק אותי, והתבוננו בו תוך שהוא משמיע סיפורים מצחיקים עד שנרדמתי. רק בזיכרון הזה אני מוצאת איזשהי תקווה, הוא ראה אותי וניסה לעזור, אני באמת לא חושבת שזה קרה לי מאז, באופן טהור כזה, נטול אינטרס או אגו, שנובע רק מתוך ההזדהות ואמפתיה. לא ראיתי אותו שוב, הן הפסיקו להיות בקשר, אבל הנחמה שמצאתי שם מלווה אותי וכשאני מביטה בירח עולה בי געגוע ותקווה שהוא הצליח להישאר ככה, שהכאב לא שבר אותו. אמנם הוא היה צעיר מאוד, אבל כל כך אינטליגנטי, מתוק ורגיש, שחשבתי שגם לי יש סיכוי בעולם הזה, אבל מאז אני לא פוגשת אנשים כמוני, זאת אומרת כן, אבל בסיטואציות לא הדדיות, כשאני מושיטה יד והצד השני מחוק לגמרי, מוצא במצב המעורפל הקלה. אני גם בדרך לשם, לא מצליחה להתמודד יותר, לשאת לבדי את התיבה של הזיכרונות הנצורים.
הייסורים של השנים האחרונות עייפו אותי, יש תחושה שהגעתי לסוף, לא יודעת באיזו תצורה, זה מה שעולה ממה שאני אוספת. לא בטוחה שהדסטרוקציה העצמית הממשית הזו יכולה להוביל לתחיה מחדש, ידעתי שכדי לפרוץ את המחסום הראשוני כשהגעתי לבגרות, אני צריכה לפרק את מה שהייתי, לעבוד עם החומרים על מנת ליצור קולאז שידמה לאדם, אבל הפעם זה נחרט לי בבשר. כל סוף שהוא, רק שיגאל אותי מייסורי.