הסופש מגיע ואני שוב אוכלת אותה...
אמא מתקשרת וסבתא מתקשרת ושואלתת האם אני מגיעה בשישי
וכמה שבא לי לצרוך לתוך הטלפון שיעזבו אותי בשקט כבר....
בפעמים שאני כן מגיעה (בשישי בבוקר )אני מגיע ומתיישבת לארוחת בוקר אמא שלי לא תשב לאכול איתי לרוב ואם כן היא לא ממש תדבר איתי שלא נדבר על להסתכל עלי.
היא אוכלת 2 ביסים ובורחת לסדר משהו ואז אומרת בואי נסע לסופר....כן אמא מאוד נעים תודה על הארוחת בוקר...

העיניין המתסכל הוא שאין לי מה לעשות שם... עיר מתה ואין לאן ללכת ומה לעשות במיוחד בשבת, הכל סגור, אין נפש חיה ברחוב.
אומרים לי למה לא להישאר ולישון... למה שאני אשאר במקום שבו אנשים רק רוצים לנצל אותי...

השבועות האחרונים היו די מתסכלים מהבחינה ההזאת.

קיבלתי הרבה טלפונים מהם מבקשים ממני לעשות תור לבנק, מס הכנסה, לטפל בעיניין של פידיון פנסיה, להכין מסמכים, לברר לגבי דבר כזה או לבדוק משהו אחר, להראות איך משתמשים במה שמו....

זה לא נגמר...אני בעד לעזור, אני רוצה להיות האדם הזה שבא לעזרה אבל כשיש לזה תחושת ניצול זה מתחיל להרגיש ממש רע וזה גם משפיע על הבריאות הנפשית שלי.

אחרי כל יום עבודה יש שיחת טלפון ומבקשים ממני לעשות משהו בישבילם....

כששואלים אני למה אני לא יוצאת לבר או מסעדה סתם בישביל ארוחה או משהו, הסיבה היא די פשוטה...אין לי כוח לשמוע אנשים... פשוט רוצה שקט לעשות דברים בישביל עצמי.

התסכול מתגבר ואוכל אותי אבל אני מקווה שכל הסידורים שלהם יסתדרו כבר כי אני רוצה את השקט שלי...