היום הראשון
שאולי גם האחרון
מוקדם מידי לשמוח
לגרש החרדה להתמלא בכח
הגיע יום בחינה
לודא שאני מוכנה
לשנות את העבר
לבנות את הנשבר
היום הגעתי לטיפול יום
אך,שוב ההפרעה מסרבת לנופף לשלום
לגמור את כל הצלחת
בחצי שעה - מה הלחץ..
מול מנהלת חמורת סבר
אשר אותי בוחנת מכל עבר
מה תהיה התחבולה הבאה
כיצד אגבש לי תכנית פעולה.
ואני מול הצלחת
לבד
כל הכוחות מתרכזים בדבר אחד
אסור לאכול
הרזון הוא הכל
כל מאמצייך ירדו לטמיון
ואת אחרי המנה תבכי לבד בישימון
אסור אסור אסור
הקול ממעמקי לבך מרעב זועק
משווע למזון, דם יורק
ללב נגמרו המנגינות אז הוא עבר להפרעות קצב
ואת כמו בסרט מתמוטטת מעצב
האוכל תפל
והכל נראה אפל
"10 דקות לסיום "
הפעם זה נשמע יותר כמו איום
אינני מסוגלתתתת
אינני יכולה
זה צ'אנס אחרון אחרי שאת הכל הרסתי
בזבזתי זלזלתי
יד הושיטו לי ולשאול צללתי
עמוק עמוק
יד ביד
ההפרעה ,המשקל ואני
אמא ואבא בוכים כבר תקופה
את האמת , המשפחה כבר עייפה
כולם כמעט הרימו ידיים
כמעט,..חוץ ממני
לא אוותר ,הנני!
הקול מתוככי מהדהד
וכמו מתמזג עם השעון שאת המנהלת אוהד
את המזלג נעצתי בזריזות
עם היד הרועודת בזהירות
מפילה שאריות מזון פה ושם
אך, כן כן זהו זה תם ונשלם
אני מאחורי זה
היא פערה פיה בתדהמה
היתה בטוחה שלא אעבור את הבחינה...
ידעתי מה זה ממני לקח
מה שאף אחד מעולם לי לא נתן
אני יוצאת החוצה פורצת בבכי סוער
האוכל בגופי בוער
והגוף דורש להיטהר
מסרב להאמין שזה נגמר
אין עוד צום ביום המחר
אכלתי
,חטאתי עוויתי פשעתי
כולם ידעו שאני עליתי אינסוף במשקל
זה לי לא קללללל
אני ניצבת באוויר מתייפחת לי בדד
מזג האוויר אף הוא לא משהו מיוחד..
משהו מתקתק על מעילי החמים
ניראה כי השמים אלי מצטרפים
השמים קודרים, בוכים
האדמה מוחה את הדמעות
יתכן שהם נספגות, נעלמות?
ולאחר כמה שבועות
אף מצמיחות כך פירות?
האמנם??
אבל.. עזבו אני שבורה מידי כדי לקוות
כדי לאסוף את שברי הלבבות
לחפש פיסות של תקוות
נקווה שיום אחד
המח והלב יחיו להם בשלום יחד
ואני יהיה שם ...
למוסס את אותו הפחד!