מודה שלאחרונה אני חיה בפחד
מאנורקסיה עבר לבולימיה
הפרעת אכילה זה המסע הכי ארוך שעברתי
אותה עדיין לא ניצחתי
חיה בעליות וירידות
מעצב לשמחה
מדיכאון לתחושת הקלה של איזה כיף היום לא תקף אותי הבולמוס והיום אפילו צמצמתי
אבל יום אחרי זה רואה לחמנייה שבה שנים לא נגעתי
ומאחד זה ממשיך לעוד ועוד
והנה חית הבולמוס נכנסת בי שוב
ושום דבר לא יכול אותה לעצור
חית החרדה
שלאכול מהר מהר לפני שהכול יגמר
ממש כמו בתקופה שהייתי אנורקסית ובקושי התקיימתי
אבל יודעת שבחרתי בחיים
מחכה ליום שיהיה לי נעים
נעים בנפש, נעים בגוף,
אעמוד ואספר על המלחמה אותה ניצחתי
המלחמה הזאת שהיא חלק מסיפור חיי
המלחמה הזאת שהפכה אותי לאדם שהרבה חצים לא יפגעו בו
כי אני יודעת מהי תחושת הכאב
ובאותה המידה יודעת שאדע מהי תחושת השמחה שארגיש כשניצחתי את המחלה
אולי ניצחתי זה מילה גדולה, כי אם אחשיב אותה לאויב לעולם לא אדע להתמודד ביחד איתה
לחבור אותה אליי,
שואפת ללמוד את עצמי לחבק, לחמול, ללטף
לא להעניש ולהקניט

חן, כותבת לך מכתב בשעת הבולמוס
אל תכעסי, אל תלקי,
מה שהיה היה ואין מה לתקן
עוד לא המציאו את מכונת הזמן שמחזירה את הגלגל לאחור
תזכרי שבחיים את בוחרת
והמסע הזה הוא אבן קטנה מממעגל החיים
יהיה לימודים, טיול אחרי צבא, אהבה, משפחה
ועוד כל כך הרבה
תחבקי את עצמך
ותגידי מגיע לך
מגיע לך לאכול
מגיע לך להינות
להחזיר את כל החוסרים
ושוב לזכור שבחרת לבחור בחיים
אני יודעת שזה קשה ולא נעים
אבל גם לקושי יש תפקיד
אלוהים או היישות ששם למעלה
לא יכול לתת אתגרים
למי שאיתם לא יכול להתמודד
נשמע קיטצי
נשמע קלשיאתי
אך יודעת שזאת הדרך שאותה אני חן עוברת