תמיד תהיתי לעצמי אם אני אי פעם אוכל להתמודד עם בופה.
כ"כ הרבה שפע ניצב מול עיניי.
אני אומרת לעצמי רק צלחת אחת קטנה.
כריכון, קצת סלט, ועוגה קטנה.
אבל אז מה שלקחתי מסתיים.
ובא לי עוד.
אז אני אומרת "עוד צלחת קטנה, נוותר היום על ארוחת צהריים"
והינה היא מסתיימת גם.
ופשוט אי אפשר לעצור.
עוד כריך קטן
ועוד עוגייה
ועוד עוגה
ועוד פשטידה (אני אשמה שפשטידת פטריות היא האהובה עליי?)
ואחרי זה בא לי למות מכמות האוכל שאכלתי.
אני אף פעם לא מקיאה אחרי בולמוס, ואז עולה השאלה- מה גורם לי לחזור לעשות את זה שוב ושוב?
אולי זאת ההבטחה שזאת הפעם האחרונה?
אבל גם ככה היום כבר הלך לי מבחינת דיאטה.
אז אני אלך הביתה
אזמין מגש פיצה גדול וקינוח
ואוכל ללא הפסקה מול סדרה שאני אוהבת
כי בבולמוס אין דבר כזה תחושת שובע
אין דבר כזה להקשיב לעצמך
האוכל שם כדי לספק את החסר.
ואז אבכה ואאשים את עצמי
ואגיד לעצמי שמחר יהיה יום יותר טוב