יום קשה עבר עליי, קשה מאוד
אני חיילת משוחררת שבימי ראשון רביעי וחמישי עובדת במקום לאוטיסטים, אבל כרגע הימים הקשים הם שני ושלישי
שני ושלישי ימים מאתגרים. ימים שבהם פוגשת את עצמי.
אחרי שלושה ימים ללא בולמוס, שבהם החזקתי את עצמי, ונלחמתי, היום נפלתי.. נפלתי. עוד קורפלנקס, ועוד חפיסת שוקולד, עוד לחמנייה ועוד לחמנייה.
טעמים שאותם שנים לא טעמתי.
וכמובן במקום לחשוב על אוכל חושבת על הקלוריות, הקילו שעולה. ומפחדת, מפחדת מאוד.
מחר יש לי יום הולדת, ואין מצב רוח לחגוג. זהו יום שאתה חוגג את עצמך, ותחושה נוראית נפלה עליי שאין לי טעם לחגוג את עצמי.
מרגישה בודדה במאבק מלבד ההורים שרואים, חווים, ודואגים. רק להם אני בוכה. מוקירה לאלוהים שיש לי אותם ובאותה נשימה מקללת את עצמי שיש להם בת כמוני.
אם לא מספיק אני, אז מפעל חייהם הוא אחי האוטיסט שבתפקוד נמוך וחי בהוסטל( חוזר כל סופש).
אבל אחרי כל בולמוס אני נשברת, מרגישה כאב עמוק שחודר ללב ומתפללת שייפול איזה מלאך מהשמיים, מישהו שיציל אותי.
ניסיתי כל כך הרבה פעמים להקיא וחוץ מתחושה מגעילה לא הצלחתי להוציא את אשר בבטן, ויותר מזה את הכאב שבפנים.
מרגישה בודדה. בודדה חברתית. יש לי חברים וחברות מהצבא ומהבית. אבל כל אחד בשלו, ואף אחד לא יודע מה שעוברת חוץ מההורים שלי שאני חיה איתם כרגע.
ביטלתי יציאה היום עם שתי חברות מהעבודה, כי לא הייתי מסוגלת להראות את עצמי בציבור אחרי כל הכמויות שאכלתי.
באותם רגעים עצומים של כאב, זה הרגע בו אני תוהה מתי זה יעבור. אומרת לעצמי שזה רק אוכל ושיש צרות יותר גדולות, אך שום פרופורציות לא נכנסות.
אני מקנאה. מקנאה באנשים שאין להם הפרעת אכילה.
הייתי 6 שנים אנורקסית ומאז שעליתי במשקל, מאנרוקסיה זה נהפך לבלומוסים נוראים. ומנסה להקיא זה לא שלא, אבל אם מצליחה מרגישה שנכשלת וגם אם לא מצליחה מרגישה שנכשלת.
הכי קשה זו החוויה של הבדידות שבתוך המאבק הזה, הלוואי ומישהו היה יכול לשאת את הכאב הזה ביחד איתי, להתחלק איתי.
אלוהים העניק לי משקל של כאב שקשה לשאת, ועוד כאב שלא בצדק, כאב בגלל פאקינג אוכל, כאב של חוסר שפיות.
האשמה מתגברת מכל הכיוונים.
תוהה כדי לשאת את הכאב הזה, מה הוא הכלי, מה לעשות, מה לנהוג.
עוד סיגריה לא מכפרת, עוד קיא לא באמת מכפר על כל הקלוריות שהכנסתי, והנה התחושה של החוסר שפיות מתגברת.
אני רוצה להיות כמו כולם, רוצה לחזור לשפיות שהיתה לי עד לפני 7 שנים...
מה הוא הססימא ללהירפא מכל הקיצוניות האלה? פונה לאלוהים ותוהה.