השורשים דחו את השתיל, הוא היה פגום אפריורי מיסודו, היא קבלה בת במקום בן, רגישה לא עלינו, עם צרכים ורצונות, ובכלל בטיימינג לא מתאים, הלוואי שניתן היה לעשות לה דיליט. חשבתי שאם אהיה חזקה ומאופקת, אאגור בתוכי את הכאב עד שאהיה אחראית על גורלי, אוכל למחוק ולהשליך בצידי הדרך.
עם השנים מתבהר לי שהמבוגרים המטפלים, המטפחים או המתעללים והמזניחים, הם אלה שטווים את חיינו, והתחושה הזו לעולם לא תעבור, תמיד תהיה לא שייכת, לא רצויה וחסרת ערך. הדפוסים התקבעו, ואשחזר את החוויה שוב ושוב.
מה נותר לי, לחפש דרך בטוחה החוצה ונחמה בדברים שבשבילם אולי היה שווה לחיות, אילו רק הקיום הזה לא היה מלא בכל כך הרבה סבל עבורי.