קראתי היום את הכתבה "אמא החליטה : דיאטה לילדתה בת השנתיים" שהתפרסמה באתר MAKO. תוך כדי קריאה חלפו במוחי אלפי מחשבות והציפו אותי מגוון תחושות ורגשות. אין ספק שכתבות מסוג זה עדיין מצליחות לזעזע אותי. עוד לקריאה-הרזיה ללא דיאטהעל אחריות וסמכות ההורה כלפי הילד כהורים יש לנו אחריות מאד גדולה בחינוך וגידול הילדים שלנו, לצידה קיבלנו סמכות וכוח כמעט בלתי מוגבלים אותם ביכולתנו להפעיל עליהם. פעמים אנחנו תופסים את עצמנו ככאלה היודעים יותר טוב מהילד עצמו מה הוא רוצה ומה טוב לו. נכון שמתוקף הסמכות שלנו כהורים אנחנו אמונים לתת לילד כלים וכללי התנהגות בכדי שיוכל להשתלב בחברה ובקהילה בה הוא חי, בין אם הקהילה היא דתית או חילונית, כדי שיהיה שייך. לצד כך, מתוקף הסמכות ההורית אנחנו מחויבים גם לבריאות של הילד ועלינו לדאוג ככל הניתן לבריאות הפיסית והנפשית שלו. להיות הורים , לא הופך אותנו ל"קדושים". אנחנו עושים ונעשה שגיאות בדרך. אבל יש לשים את הגבול הדק החוץ בין שגיאה להתעללות. ברגע שעברנו את הגבול הזה הפסקנו לחנך והפכנו להורים מתעללים – להכות את הילד כדבר שבשגרה, להתעלל בו מינית, להתעלל בו נפשית ולשפוט אותו באופן תמידי וכו'.דיאטה בכפייה כהתעללות גם דיאטה בכפייה בתפיסה שלי זוהי התעללות בילד. כאשר אנחנו מוציאים פרט מתוך המשפחה ומגבילים אותו בחוקים נוקשים וכובלים, גם אם לדעתנו זה לטובתו, זוהי התעללות. כאשר הילד שלנו במשקל עודף זו בעיה אמיתית – בעיה בריאותית, אולי חברתית וסביר להניח שגם רגשית. הרצון כהורה לעזור לילד שכזה הוא כנה הבא ממקום אוהב. השאלה היא איך נעזור לו? בדרך כלל ננהג באחת משתי הדרכים: 1. הפניית אצבע מאשימה וכפיית דיאטה על הילד - דרך זו היא הקלה והרווחת, במסגרתה יפנה ההורה אצבע מאשימה לעבר הילד על כך שהוא שמן ויטיל עליו "סנקציות" אכילה על מנת שירזה – יגביל את כמויות האוכל שהילד מעמיס על צלחתו ויבקר אותו כשיחרוג מהן, יאסור עליו לאכול מאכלים מסויימים, ישקול אותו לעיתים תכופות. בו בזמן שהוא ויתר בני המשפחה ימשיכו לאכול כרגיל מאחר ואין להם בעיה. הילד שיראה את האנשים שסביבו אוכלים כאוות נפשם בעוד שהוא לא – ירגיש חריג, דחוי, "בעונש" ובשלב מסוים יחוש צורך לפצות את עצמו – בדיוק כמו כל מבוגר שעושה דיאטה המושתתת על מניעת אוכל. דרך זו אינה מוסרית, חינוכית ומעצימה לדעתי, מאחר ואנו הופכים זאת לבעיה של הילד בלבד, ולא לוקחים אחריות אל החלק שלנו בבעיית המשקל שלו. אחריות על מה שקורה לו. 2. לקיחת אחריות על ידי שינוי מערכתי בבית בכל הקשור לתזונה - דרך זו היא הפחות רווחת, והפחות קלה, אך גם החינוכית, המעצימה והתומכת ביותר בילד. אנו לוקחים אחריות ומודים בחלק שלנו בבעיית עודף המשקל של הילד, בתור מי שחינכו אותו, קנו את המצרכים או לא הציבו גבולות באופן מספק. נקיטת שינוי מערכתי בבית, מתבטאת בכך שכל בני המשפחה משנים את הרגלי האכילה שלהם, כך שיתמכו בתהליך שעובר הילד. חשוב להחליט יחדיו על קווים מנחים כמו לאכול רק בפינת האוכל, זמני ארוחה קבועים, תזונה בריאה יותר, אכילה מודעת, סוף לנשנושים האקראיים וכו'. השותפות של המשפחה בתהליך גורמת לילד לחוש שייך, הוא ירצה להצטרף לכולם ולא יחוש אשמה. זכרו כי במסגרת הסמכות כהורים, יש לנו מנדט להחליט איזה אוכל להכניס הביתה, מה לבשל וכמובן איפה אוכלים וכו'. אם הילד בוגר ההחלטות יכולות להיעשות יחד איתו. אל תחנכו את ילדכם למה שאינכם מסוגלים לקיים בעצמכם כאשר הורה מחליט בגלל הפחדים והמגבלות שלו כי על ילדו לשמור על דיאטה, תוך שהוא ממשיך לאכול מבלי לשנות דבר לדעתי המצב גובל בהתעללות. באשר לכתבה המדוברת, אני מסכימה עם הרופאים שאומרים כי האישה משליכה על הילדה שלה את הבעיות שלה וצריכה טיפול. לא ברור לי אם פסיכיאטרי או לא, אבל בטוח טיפול נפשי כלשהו. במקום שהיא לא מצליחה לשלוט בעצמה היא כופה עצמה על הילדה. הורים יקרים, גם אם אתם רזים, גם אם התזונה שלכם שפויה ואתם רוצים לתמוך בילדים שלכם לרדת במשקל, אני ממליצה בחום לעשות זאת כשינוי מערכתי בו כל הפרטים במשפחה משתפים פעולה. מותר לאכול גם דברים "אסורים" במסגרת שינוי זה במידה. בלי ביקורת, בלי שיפוט, בלי אצבע מאשימה, עם הרבה הבנה, חמלה ורכות. אם 80% ממה שאנחנו אוכלים תומך בגוף שלנו, בבריאות שלנו, הגוף ידע לטפל ב- 20% ה "אסורים. ברגע שכולם משתפים פעולה, ברגע שהשפה בבית משתנה לאוכל בריא ולמהות של להיות בריא, כאשר אנחנו מזיזים את עצמנו ועושים ספורט (במקום לצפות רק מהילד לעשות ספורט) ובמקביל מטפלים בבעיה הרגשית של הילד (וטיפול במסגרת משפחתית יכול להועיל), בוודאות הוא ישנה את הרגליו וכתוצאה מכך ירד במשקל. וכולכם תצאו נשכרים. השאלה האמיתית היא האם אתם מוכנים לעשות וויתורים כדי לשמש דוגמא לילד שלכם? אם לא, אל תצפו ממנו. הניחו לו.