בקר בלונדון האפרורית.

יושבת לי לבדי בארוחת בקר במלון וחושבת לעצמי "מה אני עושה כאן"?
את הבן זוג שלחתי לדרכו, כי בשבילו, ארוחת הבקר כאן במלון דומה מדי לזו שבבית. ואני נהנית לי עם היוגורט והגרנולה "הביתיים" כאילו, מהרהרת לי בקול רם, ומשתפת אתכם.

אני לא ממש זקנה, אבל גם לא ממש צעירה.
אני לא ממש נכה, אבל גם לא ממש הולכת בקלילות.
הייתי בימי חיי במספיק טיולים בחו"ל, בשביל לדעת שקשה להפתיע אותי במשהו חדש ולעצור לי את הנשימה באופן החיובי, לעומת זה לעצור אותה בגלל חור במדרכה, ממש בקלות...

כולם טסים לחו"ל, אז לאחר שלוש שנים של קורונה, נכנעתי גם אני. ונסעתי.
והיום החלטתי לחשוב בקול רם.
האם המלך הוא עירום? ואף אחד לא מעיז לקרוא בקול?

יש כאן עיר צפופה מסביבי, מלוכלכת, מלאה הומלסים שישנים בכל שקע וכל כניסה לחנות או תחנה. מזעזע.

לכל מקום צריך לצעוד בתוך ההמון. אפילו לתחנת האוטובוס או לרכבת התחתית. וכמו שכבר ציינתי, זה לא הצד החזק שלי בימים אלה.
אני מפונקת, מעדיפה לצאת מהבית ולהכנס לאוטו הפרטי שלי, או למונית והופ להגיע ליעדי.

אין כאן שום אטרקציה עוצרת נשימה שאני חייבת לראות, כדי שאוכל לספר לחברים, וגם אין מה לספר לחברים כי כולם כבר היו וכולם כבר ראו וכולם כבר טסים ברגע זה למקום הבא.

לא, אני לא בדכאון, אני גם לא מסכנה, עצובה או אומללה.
ישבתי בארוחת בקר במלון ובחנתי את האפשרויות שעומדות לפני ליום הקרוב, היום השישי שלי בלונדון, מחר טסים חזרה.
נכנסתי לאינטרנט, וחפשתי סיורים ליום אחד.
כמעט נרשמתי לסיור זה או אחר,
וכמעט נרשמתי לכרוז על התמזה כזה או אחר,
אבל אז ראיתי את נקודת המפגש, בדקתי את המרחק שלי ממנה,
שאלתי את עצמי שוב "בשביל מה?" או "בשביל מי"?

ובחרתי לעלות לחדר במלון, לשלוף את המחשב הנייד שלי כדי לשאול אתכם.
מה לעזאזל כולם עושים בחו"ל?
מה הם עושים עם החוויות שהם אוספים עוד ועוד,
איפה הם מתייקים אותן,
ולמי הם מספרים עליהן. האם רק לי זה נראה ריק וחסר משמעות?

אז החלטתי לעצמי,
שזאת הנסיעה האחרונה שלי לחו"ל, ומיד הצבתי לי סולם לרדת מההחלטה הקיצונית הזאת,
אלא אם יצוץ משהו או מישהו שיזמין אותי לחוות משהו שאין ולא יהיה כמוהו בישראל, הארץ שיש בה הכל, וגם אם יקר, הרי שלא חייבים לקנות, (בחו"ל, לעומת זאת, כן חייבים... ומוציאים יותר, תאמינו לי)

מעכשיו כל חופשותי יהיו במרחק נסיעה באוטו מביתי,
הבילויים יהיו בעברית,
המחירים יהיו בשקלים,
שיטות התשלום יהיו איך שאנחנו רגילים,
ולא אצטרך להתמודד עם אפליקציות ואתרים ששונאים אותי ושולחים אותי שוב ושוב לאשר קודים נעלמים, או להקליק על שדות שלא נתנים להקלקה.

אני מפנה בזאת מקום במטוס, במלון ובכל הארועים העתידיים לכל מי שמרגיש שצעיר ובריא זה רק מי שמטייל בחו"ל,
אני מפנה בזאת מקום לכל מי שמרגיש שביום שיפסיק לטייל נגמרים החיים.
לדעתי זה ממש לא כך.
אני טוב לי עם עצמי, עם מגבלותי, בסביבה שאני אוהבת ונדמה לי שאוהבת אותי.

בי בי לונדון!
יש לך אורחת אחת פחות, לתמיד!
חג סוכות שמח לכולם!