שמישהו יגיד לי שזה נורמאלי
כל מה שאני יודעת זה שרע לי
קשה לי קשה לי קשה לי
אני מרגישה היחידה ביקום מול הגוף הזה
מול המאבק היום יומי
מול המראה שבה אני
איני יודעת מה אני חפצה
האם בגוף ובכח
או בצורך שבא מהמח
לאכול
אבל לרעוב
לצעוק
אבל לשתק
זה אני
אבל לא
זה היא...
טוב לי עם עצמי
אבל משהו בגוף שלי נהרס
מתנפץ
אינני מצליחה לצאת מזה המעגל הכובל.
כספינה בלי רב חובל.
סובלת וכושלת
את כל המישורים
אז מה אעשה לגוף שרוצה
ולמח שלא מפסיק לדרוש
ולנשמה שאין בה עוד כח
מה יהיה הסוף
מה יהיה בסוף
רק תספרו לי אם אני שם
שווה לו עוד לחכות?