כל שבוע מחדש, אני חושבת שיצאתי מזה. אבל אז אני קולטת שהדרך בכלל ארוכה וללא סוף הנראה לעין.
אני מעבירה יום בלי לאכול, אני שמחה כל כך אבל אז הבטן עושה רעשים ואני מגיבה לה. הבעיה היא לא בזה שאני מרגיעה אותה, אלא שהראש שלי, המוח שלי וכל מערכת הרגשות - לא שבעים אף פעם. אז מה קורה לאחר מכן? אני נוברת באלפי מחשבות ואלפי בכיות ולבסוף מכינה או מזמינה לאכול. אבל כמובן, זה לא נעצר כאן - בגלל שהקיבה קיבלה כבר את שלה אבל כל שאר המערכות לא היו מרוצות אז עכשיו אחרי הארוחה הכפולה, אני מרגישה כמו בלון נפוח. אז מה קורה לאחר מכן? אני מקיאה. ועוד איך מקיאה. מקיאה עד שאני מרגישה את מיצי הקיבה המרים עוטפים לי את הפה. ואז אני בוכה, מתייפחת ונשברת על האסלה. הדמעות נשטפות בכיור יחד עם שאריות הקיא ואני עייפה.
אני עייפה מעצמי, משגרת חיי והייאוש שלא מפסיק לבקר.
אני עולה על המשקל ורואה שעליתי 400 גרם, שמנה. בוכה. דוחפת ליטרים של מים ושותקת. מעשנת ושותקת. בוכה מבפנים ושותקת. עד ליום הבא, המשקל מראה שירדתי בחזרה את 400 הגרם ואפילו הורדתי עוד מאתיים. זמן לפרס? ממש לא. הזמן לסתימת פיות כפולה ואם נפלתי לאוכל מסוים, מקיאה אותו.
אני לא מצליחה לנהל את עצמי. פשוט לא מצליחה לנהל את עצמי. אני לא רוצה ללכת לעבודה מרוב שזה מעסיק לי את כל היום.
במשך כל היום אני רק התעסקתי בזה שאני נראית שמנה. כל שנייה בשירותים מול המראה, שמנה שמנה שמנה. מישהי בעבודה אמרה לי שנראה שגדלתי. היא טוענת שהתכוונה לכך שכאילו גבהתי. אבל נו די, הסאבטקסט שם - השמנתי.
נמאס לי.
כואב לי הגרון והלב.
אין לזה סוף.
אין לזה סוף.
אין לזה סוף.