הלוואי הייתי מרגישה שמישהו יכול להקשיב לי, לנחם אותי, לחבק אותי.
לומר לי שאני בסדר ושהוא דואג לי, שכל מה שאני עוברת הוא יהיה לצידי, הוא ינסה להבין, הוא ירצה שיהיה לי הכי טוב בעולם.
ואני אוכל להרגיש בנוח לשתף אותו.

כשרע שלי. כשרע לי בלי סיבה.
שאני רוצה שהכאב הלא מוסבר שלי יהיה פיזי כדי שיראו אותו, כדי שיהיה לי קל יותר להתמודד איתו.
שאני אוכל לספר לו שאני כל כך רוצה להתמוטט וליפול ולכמה רגעים לנוח ולאבד שליטה, ושמישהו אחר ידאג לי.
שאני אוכל לצרוח לו ולבכות לו בהיסטריה שאני כל כך רוצה להכאיב לעצמי, כל כך כל כך.
שהעולם יעצור, ואני לא ארגיש לחץ או פחד או חרדה משום דבר חיצוני.

שאני לא אצטרך להתמודד עם נשימות, עם חוסר שינה, עם מחשבות אינסופיות, עם הפחד מלא להספיק דברים, עם הפחד להיכשל, עם הפחד לאכזב.

אף אחד לא יכול להבין כי אני בתגית של הילדה הטובה, זאת שלא עושה בעיות ולא תעשה לעולם. הילדה הכי סאחית שהעולם הזה פגש. שלא מבינה כלום מכלום כי היא תמימה מדי.

וזה אולי גם מה שמחזיק אותי מלא לעשות כלום. כדי לא לאכזב אף אחד, כדי לא לרדת מהסטנדרטים שאנשים חושבים שאני בהם.

אם באמת לא היה לי אף אחד להחזיק את עצמי בשבילו, הייתי כבר מזמן מתפרקת.