לא זזה. ל-א     ל-א      ל-א
מה נסגר עם הרגל הזאת, מ-ה? מ-ה?
מהבוקר הכאב הזה הרג לי את המצב רוח, ככה בדם קר. משאיר אותי בלי רחמים לשכב על המיטה ולבכות את נשמתי.
את הבוקר הזה לא אשכח לעולם. הוא למעשה פתח את הדלת למחלת המפרקים, ככה בלי רשותי.
הכניס אותה אחר כבוד לחיים שלי, וכך למעשה הכל התחיל.
הפחד מהלא נודע, חרדת המוות הזאת, אולי אני סתם היסטרית, סתם אחת קטנונית שבוכה שכואבת לה הרגל,
מייללת כמו חתולה בקול צרוד.
אבל כאב לי, אנשים. כאב נורא. זה הפחיד אותי.
האי וודאות, ההיסטריה, הלוידעת מה קורה לי ומה יהיה איתי?

שלושה ימים של כאבים מייסרים והברך מתנפחת, אוהו מתנפחת. וזה מרשים ביותר, כן, ממש מרשים עד להתפקע.
גם ההליכה לא משהו, אני מוצאת את עצמי גוררת את הרגליים במן צליעה מוזרה, אוי, בושות. בושות. בושות.
מה יגידו עלי??? שאני צ-ו-ל-ע-ת???
תמיד חייתי לעצמי, אף פעם לא ספרתי את הסביבה יותר מדי, מופרעת שכמוני לא חישבנתי לאף אחד.
אבל עד לצלוע--- זה כבר יותר מדי. עד להיות חחווללהה--- זה מדי מדי מדי.
ומאיפה לי כוח להתמודד עם זה? ואיך מתמודדים נכון?? מיליוני שאלות כרסמו בי, נגסו ללא רחמים.
 

צנחתי בוכייה במפח נפש אצל הדוקטור, שופכת בפניה את מכאוביי מזה שלושת הימים האחרונים.
היא שומעת, מהנהנת וממליצה לקחת נורופן פעמיים ביום.
אני יוצאת מהמרפאה לבית המרקחת, קונה נורופן עם תקווה שגלולה קטנה עם נוזל אדום תרגיעה את הכאב, תיתן לי מנוחה.
גוררת את הרגליים וצונחת חזרה בבית.

הנורופן לא הועיל בעליל.
הנפיחות והכאב רק הלכו והחמירו, בכיתי בלילות, עד שבערב של יום חמישי עם כאבים בלתי נסבלים תלשתי את עצמי בכוח מהמיטה
ומהכרית ספוגת הדמעות וקדימה לטרם.
בטרם הרופאים הביטו עלי ברחמים, אחד מהם טען שייתכן ויש חסימת עורקים ואם אני חפצה
שתשאר לי רגל עלי למהר לבית החולים....
חפצה? לא ממש. חחה איזו מן שאלה. שלי יכרתו את הרגל?? ומה זה בכלל חסימת עורקים???
טסנו לבית החולים, אני מייללת כל הדרך על מר גורלי, אמא החברה הטובה בעולם מלטפת את הגב הרועד, מנגבת את הדמעות שלי.
 

אני חייבת ללמד את הלב שלי לסלוח. לסלוח לעצמי ולרגל הבוגדת. אני מבטיחה לעצמי כל הדרך לבית החולים.
לשחרר, להרפות, לזכור שלא הכל תלוי בי ולא הכל באשמתי.
אז בראשית הדרך, לא ידעתי שהכאב העמום והנפיחות ברגל יובילו לאבחנת הדלקת...
היום אני יודעת שבהינתן המחלה ניתנו עוד יהלומים אחרים יקרים. שלא הייתי מקבלת אם לא המחלה...
שיעורים יפייפיים ומרגשים טוותה לי הדלקת ורקמה בחוטים דקים אחד לאחד. 
תרצו להקשיב להם?! 🤔
לעצלנים ביננו אפשר לענות תשובה בלב ;)) 

תודה חברים אהובים שקראתם עד כאן, אשמח להמשיך לשתף, בפוסט הבא אספר לכם כמה הלב הוא לא משחק בחייו של מתמודד, ואהבה גם לא. וכן אם יש ביקורת מכל סוג שהוא על הנכתב, אשמח לשמוע כדי לייעל את התוכן לטובת כולנו 💕💖
רק כוח, תרגישו טוב!!! 

שלכם, אמלי