בשונה מכל התקופות הוורודות והפורחות שידעתי בחיי, התקופה האחרונה הייתה מפתיעה במיוחד. ולא, לא מפתיעה לטוב.
הלב יודע לכאוב ולדרוש את שלו, ומי שמכיר את ההתמודדות עם מחלקת מפרקים, ידע לספר לכם (אולי יותר יפה ממני),
כמה זה דורש ממך להתגייס. (לא זאת לא התגייסות לצבא) זאת התגייסות של כוחות הנפש, 

של אהבת החיים והרצון לחיות, למרות הקושי ועל אף. 

בשנתיים האחרונות, נפגשתי לראשונה באופן לגמרי לא ידידותי וקר נורא עם המחלה הזאת.
הלוואי וזה היה מפגש חברים על כוס קפה או מפגש על שפת הים עם הגיטרה האהובה שלי.
אבל לא, זה היה מפגש כואב במזדרונות ארוכים בבית החולים. 

אף אחד לא היה שם לצידי שקיבלתי את האבחנה מהראומוטלוג שבישר לי זאת לראשונה. 

גם החבר הטוב ביותר לא הביא לי נחמה.
מה מועילות לי נשיקות רטובות?? מה מועילה אהבה נוטפת? זאת הרי אני שבסוף היום - סובלת.
אני שנגזר עלי עד סוף החיים ליפול ולקום ושוב ליפול ולקום. לדעת ימים טובים של הטבה ורימסיה וימים כואבים יותר של החמרה.
להתרגל לסדר יום מלווה בתרופות חדשות עם שמות ארוכים ומסובכים, שכמעט שברו לי את השיניים כשאמרתי אותם 

בבית המרקחת לפני הרוקח.
כמה טוב שהוא לא הכיר אותי, נעלמתי משם כל עוד רוח מפעמת בי, מבטיחה לעצמי שלא אתבלבל יותר.
קוראים לזה מטוטרקסט כן מ-ט-ו-ט-ר-ק-ס-ט, ס-ט-ר-ו-א-י-ד-י-ם,  פ-ל-ק-ו-ו-נ-י-ל, ס-ל-א-ז-ו-פ-י-ר-י-ן... 

אני סתם עושה עסק, זה די פשוט לומר את זה.
פשוט כן, אולי, לאנשים אחרים. אני בקושי הכרתי השפעה של כדור אקמול ועכשיו להתרגל להשפעה של תרופות רציניות הרבה יותר...
 

אז לא נעים להכיר, דלקת מפרקים. החברה הלא בדיוק חברה שלי מעתה.
חברה שמכאיבה ומתעללת, דורשת את תשומת הלב שלי ולא ממהרת להניח לנפשי הסוערת.
אבל אני, בשנה האחרונה, אחרי עליות ומורדות, אישפוזים בהולים, טיפולים ותרופות, דאון ומצב רוח ירוד עד אימה,
החלטתי לאסוף את הרסיסים הקטנים של החלומות בחיי שהתנפצו ולהרכיב אותם מחדש לתמונה יפיפיה כשאני נסוחה בכוחות איתניים.
 

לא עוד חולשה, לא עוד דאון, אפשר להוריד מהמילה דלק(ת) את האות ת' ולגלות שנשארת המילה דלק.
ולא לחינם, אפשר גם מהדלקת הזאת שליכאורה היא מחלה ארורה וקשה לקבל דלק לחיים טובים ומאושרים.
אפשר ליפול בשבי של המחלה ולהישאר לדשדש במרצפת בבכי ועצבים, אבל אפשר גם אפשר לדאות איתה למרחקים.
זה שווה כל רגע בחיים, האמינו לי. זה שווה כל רגע של כיף והווי וסיפוק.
זאת בחירה אמנם קשה מאוד, אך בהחלט משתלמת.
 

אשמח לשתף אתכם חברים יקרים, בפוסטים הבאים על ההתמודדות בצל המחלה.
אז אם גם אתם מתמודדים ומכירים, יש לי כמה מילים לספר בואו ותנצחו איתי גם אתם! :)

שלכם באהבה בהתמודדות, אמלי ❤