"אם אי אפשר לשנות ולשפר את המצב – לפחות נוכל להקל על עצמנו על ידי זה שנאשים מישהו". בדרך כלל להאשים מישהו אחר עושה בשבילנו את העבודה, אבל לעיתים גם או רק האשמה עצמית מנחמת ומרגיעה אותנו. אם כל כך טוב לנו עם מנגנון ההקלה/הגנה הזה ("בוא נאשים מישהו ונרגיש יותר טוב") – אז מה רע? איפה המילכוד?

במנגנון ההקלה וההגנה באמצעות ההאשמה קיימים חסרונות ומילכודים רבים.

החיסרון הבולט שלו הוא נכונותו לקפוץ (ולהקפיץ אותנו) לפעולה "קרבית" הרבה לפני שבדקנו ואישרנו שבאמת הוא נחוץ כרגע בסיטואציה הנוכחית. למעשה מדובר במתנדב שנכון תמיד להידחף, במיוחד כשאנחנו לא במיטבנו הגופני והרגשי, ולשכנע אותנו ברמה הרגשית שממש ממש עכשיו אנחנו זקוקים לו - כי זה מצב חירום, ושלחשוב ולבדוק פעמיים את העובדות – יהיה פשוט אסון.

הטרגדיה היא שמנגנון ההאשמה מתחזה ודורש את הזכויות הקמאיות שמתאימות להתמודדות עם מצבי חירום המאיימים על שרידתנו. וכמו בקטסטרופות בהן הגנרלים תופסים את הפיקוד ומקבלים את ההחלטות הגורליות והנמהרות, במקום המנהיגים שאמורים להיות חכמים מהם, כך מנגנון ההקלה/הגנה הזה מפסיק לשרת אותנו, ובמקום זה מנהל אותנו שלא לטובתנו.

הנקודה החשובה היא שמה שנתפס ונחווה כמצב חירום בו קיים איום קיומי עבורנו, כלל אינו כזה. נדירים מאד המצבים בחיינו בהם באמת עלינו ממש להילחם או לנוס. מצב חירום הוא לא הנורמה האמיתית עבור רובנו. אבל, מצבי חירום מדומים קיימים גם קיימים, ונפוצים אפילו מאד.

החיסרון הראשון של "מנגנון ההקלה באמצעות האשמה" הוא, אם כן, באמונה שהמצב הוא בעצם לא רק מסוכן אלא גם נואש, כלומר ש"אי אפשר לשנות ולשפר אותו". היכולת שלנו לשפר את מצבנו מושפעת מכמה וכמה גורמים. היא מושפעת קודם כל ממידת החרדה הנוכחית שלנו – שמשפיעה במידה עצומה על דרגת החופש היצירתי שלנו. כשאנו מאפשרים גמישות ויצירתיות – אנו מוצאים (וגם שומעים על) פתרונות שלא חשבנו עליהם קודם. חלקם אפילו מועילים להפליא.

הצרה היא שרובנו לא מאומנים היטב בלהתמודד עם חרדה. אנו נוטים להתעלם ממנה, להתנתק ממנה, להכחיש אותה, להשליך אותה (פרויקציה) על אנשים אחרים, על חלקים מגופנו (ואפילו על כל הגוף) – כי באופן טבעי קשה לנו מאד לשאת אותה.

ככל הנראה חרדה היא הרגש שהכי קשה לשאת אותו ולהכילו. באופן כללי אנו חיים בתרבות שלא טיפחה עד כה את האינטליגנציה הרגשית שלנו כחלק אינטגראלי מהחיים. וחלק מההזנחה החברתית הזאת של העולם הרגשי מתייחס גם ליכולת ולמיומנות לנהל את החרדה במקום שהיא תנהל אותנו.

חוסר המיומנות הזה מתבטא בכך שאיננו נעזרים במה שיכול לעזור באמת, או אפילו להקל על החרדה כך שמידה של גמישות, חופש, יצירתיות וצמיחה תתאפשר לנו.

האשמה אולי מקלה זמנית, אבל חסרון עצום נוסף שלה הוא שבעיקרה זו הקלה מדומה, שאנו משלמים עליה מחיר כבד. המחיר הכבד הוא שאנו מנטרלים את היכולת שלנו לטפל בחרדה, להכיל אותה, ולאפשר לה "להתמוסס". כשאנו מאשימים, מישהו אחר או את עצמנו, אנו מאמינים שהמצב נוח יותר, אבל בעצם אנו נשארים תקועים עם החרדה, והיא נשארת תקועה אצלנו.

אפשר לטפל בחרדה ולנהל אותה באופן יעיל ומיטיב. האמצעים לכך רבים ומגוונים. אבל התנאי הראשון לכך הוא להכיר בכך שאנו חווים חרדה, להכיר בה כרגש לגיטימי (ככל רגש!), לבטא אותה במילים, להקשיב לה ולאפשר לזולת (המתאים) להקשיב לה. לתת לה מקום – כדי שהיא תיתן לנו מקום.


אפשר להגיד שהחרדה מצפה שנטפל בה וננהל אותה, לטובת מכלול העצמיות שלנו. די בדומה לילד קטן או לתינוק, שבעצם זקוק ומצפה לכך שנחזיק אותו, נחבק אותו, ונראה לו שאנחנו גדולים ושיש לו מקום בטוח אצלנו.