לפני הרבה שנים הודעתי לבן זןגי שאת הנסיעה הבא לחול אני עושה עם כסא גלגלים כי נמאס לי לחכות לכולם בבית הקפה הקרוב, בספסל הציבורי או בחדר במלון רק כי הכוח ללכת נגמר הרבה לפני סוף היום. היו המון סימני שאלה וחששות תפעוליות וגם מחשבות הדדיות של "מה יגידו?" נסענו אז, בפעם הראשונה, עם כסא שלקחתי בחבר של חבר בהשאלה. חזרנו עם חיוך מנצח וממש אחרי הטיול המוצלח רכשתי כיסא גלגלים משלי שמשמש אותי מאז בכל פעם שההליכה מהווה מכשול. יצאנו איתו לטייל בסגרים ופגשנו המון שכנים מחייכים, נכון היו שאלות חלקן ממש דואגות וחלקן סתם סקרניות אבל לי זה עשה רק טוב. גם יכולתי לצאת מהבית וגם התקבלתי בחיוכים וברכות. אני בעד - מקל, הליכון, קביים, כסא גלגלים - כל מה שמחבר אותנו לחיים הבריאים

לפי השם שלך... אם הבנתי / תרגמתי נכון... "רוצה ללכת" ברור כמה חשובה ההליכה. היה לי עצוב לקרוא אותך, אולי כי כתבת דברים שאני לא הצלחתי לבטא. הנראות, לא משנה אם זה הליכת טרשת הקצת מוזרה (אצלי, בלי אמצעי עזר, אבל נעזרת ביד בן זוג ומעקה במדרגות ונמנעת מאתגרי דרך) או התלות באמצעי עזר... הנראות משפיעה בהמון רבדים. למה איך העולם רואה אותנו זה משפיע עלינו ככה. גם אני מרגישה איך מסתכלים (אולי ברחמים, דאגה...) ואז מרגישה נפילה נפשית יותר... ואיך לא ידענו להעריך את המצב כשהיינו "שקופים" כשהעולם לא ראה את המגבלה. כשנראינו נורמלי (אם יש דבר כזה)... מקווה שהשלב הבא שלנו יהיה שיפור ולא אמצעי עזר "חזק" יותר. מאמינה שזה אפשרי, אבל בדרך צריך לעבוד על כל מיני דברים שהם לא תמיד ברורים. ואולי אני חיה בסרט