התקשרתי היום ליותר מ15 אנשים. שחשבתי שהם אולי לא החברים הכי קרובים, אבל כאלה שאיכפת לי מהם. ותמיד מראה את זה, תמיד הראיתי את זה. קיבלתי, נתתי. הכל.
2 ענו לי, ואחת חזרה אליי בסוף היום. אז בסדר. זאת אמא לילדים, וזה אבא לילדים, ולהוא בטח היה משהו עם המשפחה, ההיא ירדה לאילת, זאתי אולי עובדת ואולי מדוכאת, ההוא, אולי אני פשוט לא באה לו בטוב, יש מי שהייתי מצפה שלפחות יחזרו אליי בהודעה.
לא.
לא חזרו.
בשום צורה. לא הודעה. לא טלפון. כאילו אני אוויר.
גם בחיכיון לער"ן שיענו בטלפון, ביי דה ווי, התייבשתי פעמיים על הקו, והתנתק.
נרדמתי אחרי כדור הרגעה. כמה שעות אחרי שלקחתי. הדיור המוגן לא עובד ביום שישי ולא ביום שבת.
אני לא יכולה לשאת את זה. מצפים ממני ליותר מדי בחיים האלה.
מי שיצר אותי, מה הוא ציפה ממני? אמא שלי הלכה. אין לי מה לבוא אליה בטענות. אבל אבא שלי, מה הוא חושב? הוא לא חושב, זו הבעיה. אני לא יכולה לפנות אליו, כי הוא כמו ארס. המשפחה שלו, גם. רוב רובה הגדול. זה לא שפוייייייייי.
ואני חושבת שמשהו בי לא בסדר.
שאני מצורעת. שאני מגעילה. שלא סובלים אותי. אבל כשיפנו אליי - אני אעמוד דום, וכולם יודעים את זה.
אני לא רוצה יותר, וזה לא מזיז לאף אחד. ל א ף א ח ד.
נמאס לי לבכות. העיניים כבר לא מייצרות אותן.

חלף הזמן. עכשיו 22.05.22, 00:26

אש בוערת בך
ליל סוער לך
מה עשה לך?
הכל נשבר בך.

נמאס.

עולם אחצה בשביל מי שאני אוהבת. כדאי שאוהב פחות. לא בעוצמה. אלא פחות אנשים.