20% נשימה, אין כפל מבצעים: לחיות עם COPD, מחלה שגורמת לך להילחם על אוויר

"כל היום אני במלחמה - מהרגע שאני יוצאת מהבית ועד שאני חוזרת. אני לוחמת אוויר, חמצן, שואפת, נושפת, נאנחת, גונחת עוצרת וחוזר חלילה": העיתונאית והקופירייטרית ריקי דנון-איפרגן כותבת על מחלת הריאות שגורמת לחיים להיראות שונים לגמרי. פרק ראשון

ריקי דנון-איפרגן|28.02.22 | 12:14

המדור מתפרסם כל יום ראשון בבריאות YNET. 

כשמגיעה עונת הסיילים, אני חולפת ליד שלטים של 50% הנחה, 70% הנחה, אחד פלוס אחד, רק לחברי מועדון - ואני לא מתרגשת. אבל כשאני רואה שלט 20% הנחה, אני חוטפת צמרמורת, ומתהפכת לי הבטן. 20% זה לא הנחה גדולה, אבל במקרה שלי אלה אחוזי הנשימה שיש לי. וכבר מעכשיו אני מבקשת לא לרחם עליי: בכל זאת, יש. היה יכול להיות יותר גרוע. אני חולה במחלת ריאות בדרגה חמורה שנקראת COPD או אמפיזמה, שם שמזכיר לי פטריית עובש מצחינה. ברור שאני לא אשרוד קורונה, ובדיוק עכשיו אני חוגגת שנתיים לבידוד הכפוי שלי. אקנה לעצמי בלונים: רעיון מעולה בהתחשב בכך שמה שחסר לריאות שלי זה 80% בלונים קטנים כאלה שנמצאים בקצה של נאדיות הריאה - ולא ארחיב.

אני נושמת 20%, צוחקת 20%, מדברת 20%, רוקדת במקום 20%, הולכת 20%, שרה 20% ושותקת 20%. אל תעשו תרגיל חיבור. בסך הכול יש רק 20%.

זה אומר שכאשר כל בני האדם מדברים והולכים, שרים וצוחקים, רוקדים וקופצים ומתנהגים באופן ספונטני - אצלי אין דבר כזה, התנהגות ספונטנית. לקח לגוף שלי הרבה זמן להבין את זה. כשאת מוגבלת טרייה, הגוף לא משתף פעולה. הראש מבין - הגוף לא. עשרות שנים רצתי - פתאום אי-אפשר. עשרות שנים רקדתי, שרתי, חיקיתי את ההליכה של השכנה שלי וקפצתי בחבל בו זמנית - פתאום אי-אפשר. האי-אפשר הזה הוא מאוד רחב, ואי-אפשר לחמוק ממנו. אם לא תביני את זה, הגוף יגיב.

יום אחד ברחה לי בגן מאיר בתל אביב הכלבה הקודמת שלי, לני ז"ל - פינצ'רית מעורבת שחשבה שהיא ג'ק ראסל: היא טסה, ואני אחריה. לא נעים לי אפילו לכתוב מה קרה לי. רק אומר שבמצבים כאלה עדיף להצטייד בחיתול.

כן, קוצר הנשימה עובד בסינרגיה עם שלפוחית השתן. שניהם מכניסים אותך ללחץ. התיק שלי מלא, ליתר ביטחון, בעזרים היגייניים, כאילו שאני בקורס עזרה ראשונה.

עשרות שנים רצתי - פתאום אי-אפשר. עשרות שנים רקדתי, שרתי, חיקיתי את ההליכה של השכנה שלי וקפצתי בחבל בו זמנית - פתאום אי-אפשר. האי-אפשר הזה הוא מאוד רחב, ואי-אפשר לחמוק ממנו. אם לא תביני את זה, הגוף יגיב.

בהתחלה, כשרציתי לשכוח שאני חולה, הגוף הזכיר לי את זה יופי: קרסתי, נשענתי, גנחתי, נאנחתי. נחנקתי! עכשיו, עם פז"מ מרשים כמו שלי, אין סיכוי שאשכח. המחלה הזאת יושבת על הנשימה שלך. אין רגע שאני לא נושמת (במקרה שלי, מנסה), ולכן כל היום אני במלחמה על האוויר - מהרגע שאני יוצאת מהבית ועד שאני חוזרת. אני לוחמת אוויר, חמצן, שואפת, נושפת, נאנחת, גונחת עוצרת וחוזר חלילה. עצירה היא אחת הפעולות הכי מהירות אצלי: איך שהאוויר נגמר, והוא נגמר מהר, אני בולמת. כאילו תקעו לי בלמים ברגליים. אני על אוטומט.

לכן, בתור חולה עם ניסיון אני יכולה לומר לכם: אל תיכנעו בפני שום מחלה. הכי טוב זה לזרום איתה. ההתנגדויות הפנימיות רק נותנות לה יתרון. כי לפעמים אי-אפשר לנצח מחלה, רק להיות החברה הכי טובה שלה, והיא הכי נאמנה. היא לא עוזבת. אבל אתם בהחלט יכולים לעזוב אותה, להשאיר אותה לבד, רחוק מהיום-יום שלכם, ולעשות כל מה שאתם יכולים כדי ליהנות מהחיים. אני עושה את זה.

אל תיכנעו בפני שום מחלה. הכי טוב זה לזרום איתה. לפעמים אי-אפשר לנצח מחלה, רק להיות החברה הכי טובה שלה. היא לא עוזבת, אבל אתם בהחלט יכולים לעזוב אותה, להשאיר אותה לבד ולעשות כל מה שאתם יכולים כדי ליהנות מהחיים.

שתי מחשבות עולות לי כרגע בראש:

1. אני חייבת לחזור לרכוב על אופניים.

2. נמאס לי מהאומיקרון, כי כשאני עושה יוגה עם המורה שלי ניבי עופר בסטודיו ולא בזום, אני מרגישה כמו כולם. זה המקום היחידי בעולם שבו כבר שלוש שנים, שעה וחצי כל שבוע, אני מרגישה כמו כולם.

בפרק הבא: המסע בדרך לגילוי

הכותבת היא עיתונאית וקופירייטרית, מתגוררת בתל אביב, אמא של ענת ואסף, מאכילת חתולים ובעלת כלבה כנענית בשם לילי.

אתם יכולים להתחבר אלי בפייסבוק: ריקי דנון איפרגן