ריפרש ועוד אחד ועוד אחד ושוב ושוב

הוא מחק את התמונות מהאינסטגרם, זה באמת קורה

מה חשבתי שלא?

אני לא מבינה את עצמי לפעמים

למה קיבלתי בום של חוסר אוויר ודפיקות לב מהירות אם ידעתי שזה יבוא?

ותכף הוא יתחיל לצאת עם אחרות

בלי לחשוב הרבה אני מקלידה לו "קצת מוזר שהורדת את התמונות באינסטגרם אבל לא בוואטסאפ..."

אחרי 24 דקות שהרגישות כמו חיים שלמים אני מקבלת "לא היה לי בראש בכלל הוואטסאפ"

אין לי אוויר, הדמעות פורצות במכה אחת ואיתן האימפולסיביות

כל התמונות באינסטגרם – לארכיון

כל הפוסטים בפייסובק – פרייבט

התמונה בוואטסאפ – הלוואי שזה לא יגיע לזה

שוב החושך יורד ואיתו הרצון שלי לנשום

אני בוהה באמא מכינה סלטים לקידוש וצוללת לעולם שלי

נותת לדמעות לערפל את הראייה ולשקוע

אני מתאפסת מהר לקולה של אמא ששואל אותי שאלות

שיחה מיותרת שלא בא לי לעשות אבל צריך

"אני דואגת לך"

"אני יודעת מאמא, אני בסדר. זה שלב כזה"

"אני מפחדת עלייך כפרה"

"הבאתי את זה על עצמי הפעם"

תחושת מחנק מוחצת אותי מבפנים וגורמת לי להתפתל לרגע קצר

"הכל באמת בסדר, זה סתם... חיכיתי לתשובה ולהחלטה הזאת סך הכל שבוע אבל זה הרגיש כמו נצח, והגוף עכשיו פשוט... קורס. זהו, אפשר לנוח. את מבינה?"

"תודה על האוכל, סליחה שאני לא נשארת אני חייבת לנוח קצת. שבת שלום אהובים שלי"

אני מנשקת את אמא במצח ומחייכת לאבא

פוסעת בצעדים זריזים ליחידה שלי

היחידה שהייתה שלנו.

הכל באותו מקום, התמונות הבגדים הכריות אפילו הבוקסר שעל המיטה.

אני לא מעזה לשנות כלום.

בהליכה ישירה למיטה, נכנסת מתחת לפוך ולוקחת נשימה עמוקה,

אחת כזאת שהרגישה כאילו לא נשמתי כבר 20 דקות.

הדמעות פורצות כשהלבד עוטף אותי ומאיים לחדור פנימה

ואז הוא חודר

תחושת ריקנות מוכרת ממלאה אותי

אני בוהה בחדר שלנו, בתמונות שלנו, בבגדים שלו ובנייד

אחרי נצח קטן של בכי היסטרי יין וקנאביס תיקתקתי לו הודעה ללא מחשבה

"אז אני ברגעים לא כל כך טובים. מאוד קשה לי ורע לי.

אני לא יודעת למה אני רושמת לך אני מצטערת אתה החבר היחיד שלי סליחה

אני אוהבת אותך וחשוב לי שתזכור שאני תמיד מחכה לך פה"

למה שלחתי את זה??

למה הוא לא עונה לי???

אחרי 16 דק של טירוף והיסטריה הודעה

"זה לא קל את צודקת. והכל בסדר את יכולה לפרוק"

המוח שלי מתרגם את המילים שניסו להיות תומכות כמשפט הכי קר בהיסטוריה

"לא נשאר לי הרבה חוץ ממילים ודמעות, אני יודעת ששום דבר כבר לא ישנה. הסופיות הזאת חונקת אותי מבפנים"

14 דקות

"אני באמת לא יודע מה להגיד חוץ ממצטער"

"אין לנו סיכוי? בכלל?"

הלילה המשיך לחדור לי לנשמה והשינה כבר לא האורחת שלי

7 שעות אחרי זה 04:01

"לא עכשיו, אני באמת מצטער"

ב10:30 בבוקר אחרי לילה קשוח אני רואה סטורי של חבר טוב, תייג אותו ואת הלוקיישן "החוף של מוש" באילת.

וכל מה שעובר לי בראש זה "אה.. אוקי, בשביל זה נפרדנו. בשביל הכוסיות שמתחלפות אחת אחרי השניה בעבודה שלו"

אבל זה לא זה, זאת אני,

אניהרסתי את זה, הרסתי אותי

אני הבן אדם היחיד שאחראי למצב שלי

רק אני.

.D