ולפתע, הכל בסדר

אני שומעת את הציפורים והמשאית בבוקר

ואת השכנים המעצבנים בלילה

אני מריחה את הביוב שעולה על גדותיו בהמשך הרחוב

אני רואה את הפנס השבור של הבניין ממול

כל החושים חזרו לפעול אחרי מה שהרגיש כמו תרדמת ארוכה

אני מתמתחת וכמעט מצליחה לספור את כל הקליקים שהגוף שלי שחרר

"היי מאמא, כן אני ערה. אני כמה דקות רק יתארגן על עצמי. תחממי מים?"

3 כפיות נס, 3 כפיות סוכר, סיגריה ואמא

השגרה הקטנה שפיתחתי לעצמי מאז שאני כל-הזמן בבית, עוזרת לי להתחיל את היום כמו שצריך

שיחה טובה, צחוקים על בזבוזים שיגרמו לאשראי של אבא שלי לבכות

ואפילו ריב קטן לקינוח כי אני ואמא שלי צריכות זמן קצוב יחד

למרות שהיא ממש מנסה.

בתור "חולת נפש" אחת לשניה – אני חושבת שהיא מרגישה אחראית על המצב שלי במובן מסוים

שנולדתי לתוך החרדות והבלגן שלה ולכן אני במצבי

החברה הכי טובה שלי מסתכלת עלי "קטנה שלי מה נהיה מהחיים שלך, איך מרימים אותך למעלה?"

"הכל בסדר מאמא שלי, עזרתם לי כל כך הרבה עד עכשיו. את ואבא מהממים"

היא מחבקת אותי חזק לכמה דקות ארוכות

היא תמיד עושה את זה כשיורדות לה דמעות שהיא לא רוצה שאראה

במהלך 10 השנים האחרונות לימדתי את עצמי איך לחיות עם הבלגן שלי כי פחדתי לספר לכולם

פחדתי לגרום לאנשים לחשוב שאני משוגעת בגילי.

יצרתי ופיתחתי לעצמי מגנים שישמרו עלי מהשדים שבחוץ ובעיקר מהשדים שבתוכי

הכרתי כל כך הרבה אנשים במהלך העשור הזה,

ומכולם דאגתי לברוח ולהעלם ברגע שהקרקע תחתיי לא הייתה יציבה כל כך

נעלמת וחוזרת אחרי תקופה ארוכה, לא נותנת לצד השני את האופציה לעזוב אותי בעצמו

אני זו שקמה והולכת, לא זאת שנשארת לבד

אבל בסוף תמיד נשארתי לבד

היום אני לבד

היום,

אחרי עשור,

אני באותה נקודת התחלה.

D.