אני כל כך מוצפת ואפתית בו זמנית

לפעמים דברים עוברים לידי ולפעמים דברים לוחצים בדיוק על הנקודות הרגישות.

מה בעצם הנקודות הרגישות? הפסקתי לחפש.

עבר שבוע וקצת מהיום שהוא גילה על השיחות.

משהו בי מת ומשהו אחר התעורר בשניה שהוא שאל ״את בוגדת בי?״

והחיוך שלו, זה שממיס אותי כל פעם מחדש, 

היה מופנה מטה לידיים שמגלגלת פייסל במהירות לאור השיחה שהולכת להדרדר.

״אם יש לך משהו לשאול אותי בבקשה תשאל באופן ישיר ולא עקיף״

אני מנסה לגשש מה הוא יודע ומה לא

״את בוגדת בי או לא? לא כזה קשה״

״לא״

החיוך שלו גודל

״אני אשאל שוב ותחשבי על התשובה שלך, את בוגדת בי?״

״אתה מוכן לדבר? מה קורה?״

בום, כאוס.

עד 04:30 הייתי לבד והשתגעתי, הוא לא אומר לי איפה הוא ומה קורה איתו אלא רק לעזוב אותו כי הוא צריך לחשוב.

ב04:30 כשהוא חזר בקושי מביט בי, הוא הוריד בגדים ונכנס למיטה שלנו.

בזמן שאני תוהה אם לגעת בו/להתקרב/לומר מילה 

הוא נוחר ומחבק אותי.

אחרי כמה ימים שהקולות שלי גועשים בשקט והלב לא פועם כרגיל החלטתי לשתף את אמא שלי

״הוא גילה שאני בוגדת בו״

״שוב? את לא לומדת? לא נמאס לך? יש לך גבר שאוהב אותך, תומך בך, מכיל את כל כולך ואת העולם החדש שאת מגלה על עצמך עם האבחנה וככה את גומלת לו?״

היא צודקת, אני כלום

איך אני ממשיכה לעשות את זה כל הזמן?

ממשיכה להגן על דניאל שכבר לא צריכה הגנה.

דואגת להשאיר גברים על אש נמוכה ובדיסקרטיות ליום שבו הוא יחליט לקום וללכת

אבל בסופו של יום, פשוט דואגת לעשות את כל הטעויות שגורמות לו לקום וללכת.

לפני האבחון הייתי בטוחה שאני סתם 'נהנת'.

טועמת מהאינסוף שיש לעולם להציע

ואז את קוראת על הסימפטומים ושומעת על אנשים שחיים עם זה ואת מוצאת כל כך הרבה קווי דמיון.

ואני כל החיים דאגתי לשים גברים על אש נמוכה כשאני בזוגיות כי אם הוא יעזוב אותי, יהיה מי שיאסוף אותי בחזרה. יאהב אותי. יגיד לי שאני יפה.

"את מגנה על עצמך בשיריון שפוגע בך, מה עשית בזה בעצם?"

הפסיכוטרפיסטית שלי שואלת אותי מבעד לעדשות המשקפיים הקלאסיות שלה

"זה פשוט לא מגיע לסף דעתי כשאני עושה את זה. אני פשוט נשאבת לזה. אני מאבדת את השפיות שלי אין לי הסבר אחר"

"את שפויה לגמרי" היא מחייכת "יותר מידי שפויה אם אפשר לומר"

הבוקר האהוב שלי עזב אותי.

הלב שלי מת אבל פועם ברמת עכשיו-סיימתי-מרתון

הלילה האחרון היה המוזר ביותר מהיום שהכרנו,

בכינו, התנשקנו, צחקנו, כעסנו, רבנו, שכבנו, נרדמנו מחובקים

זה היה מזעזע עולמות - אבל במובן הטוב.

"תמצא את הדרך חזרה אלי מהר טוב? תמצא את הדרך לסלוח לי"

הוא מנשק אותי במצח שניה לפני שהוא מוריד את המזוודה שארזנו יחד עבורו מהמיטה.

"אני אוהב אותך"

ואיך היום שלכם התחיל?

.D