״יש סיבה לכל דבר, נעבור גם את זה״ הוא אומר לי בעיניים עצובות וחיוך מנחם

״לא יודעת אבא, אני מותשת״ אני לוחשת בייאוש מבלי להרים את המבט

הכול התחיל לפני חודש וחצי כשהחלטתי שאני שמה קץ לעצבות האינסופית והאופוריה שמפריעה לי לישון.

החלטתי להתבגר ולעזור לעצמי לחיות חיים מלאים ועם כמה שפחות מסכות, אם בכלל.

החלטתי להתחיל טיפול תרופתי.

״ציפרלקס 5 מ״ג לשבוע ולאחר מכן 10 מ״ג, שעה קבועה לא חייב אוכל״ הרוקחת מנחה אותי בזמן שאני מכניסה את הקופסא לשקית. 

״את צעירה, יהיה בסדר״ היא מוסיפה

אני מחייכת אליה למרות המסכה שמסתירה את פניי ויוצאת לדרך חדשה.

״נו, איך את?״ אמא בוחנת אותי.

עברו שבועיים וחצי מאז שהתחלתי לשתות את הציפרלקס, אולי זה פסיכולוגי אבל אני מרגישה סופר מעולה! 

היה לי קשה קצת להירדם בימים האחרונים ואני מידי פעם שוכחת לאכול, אז הרופא המליץ לי על כדור נוסף, ואבן, שבזכותו ישנתי כמו תינוקת שבת שלמה!!

אני אנרגטית בטירוף ולא מפסיקה לדבר…

כל כך פעילה בעבודה ואפילו יצאתי עם חברים לבר אחרי שנים שנמנעתי ממפגשים חברתיים.

״ממש טוב, תודה״

״אני לא יכולה יותר ד״ר, אני תמיד עצובה. אין לי חשק לכלום אני לא רוצה לאכול, לישון, לשכב עם הבן זוג - כלום! אני חייבת משהו אחר אני חייבת להיות נורמלית!״

הרופא משפחה שלי מסתכל עלי במבט בוחן ומתחיל להקליד משהו שנראה כמו חוזה המדינה ומוסיף בטון מתנשא ״הרי ידוע שתופעות לוואי אינן יכולות להופיע 3 שבועות לאחר הנטילה הראשונה. והציפרלקס דורש לפחות חודש של עבודה לפני שרואים שינוי״

אני משחקת עם הטבעות שלי ובוחנת את הסדק בריצוף, הנקודות מידע שלו לא רלוונטיות כרגע. רק שיגיד לי איזה כדור הלאה. 

״תראי אני רוצה שתמשיכי עם הציפרלקס ואני נותן לך הפניה לפסיכיאטר. זה פה במרפאה תגידי לבנות במשרד להתקשר אלי אני אגיד להן מה לעשות, אני לא רוצה שתדברי על זה ליד כולם״

״דניאל, מה שאת עוברת עכשיו הוא התקף חרדה וזה בסדר. אני פסיכיאטר ויש לנו כאן את כל מה שצריך. את במקום הכי בטוח לעבור בו התקף. אני רק צריך שתשתפי איתי פעולה״

הוא הולך לאשפז אותי. שיחת טלפון ואני איתך עלק, חושב שאני משוגעת לגמרי. 

50 דק שהשאלות שלו רק מעצבנות אותו או גורמות לי לבכות, שהמזכירות במרפאה נכנסות ויוצאות מהחדרים הקטן באמצע המסדרון שהקצו לטובת הפסיכיאטר ואנו יכולה להישבע שהוא לחץ על המקלדת שלו כל כך חזק בכוונה אין מצב שמישהו מקליד ככה! 

״אני רק צריכה לצאת מכאן טוב? שמעתי אותך היה אחלה שיחה תשלח לי סיכום למייל זה בתיק הרפואי גם הפניות ומרשמים אני על זה תודה לך באמת ביי!״

״בייב את מכניסה את עצמך להתקף, אני שונא להגיד לך את זה אבל את עושה את זה לעצמך. תנשמי תרגעי הכול בסדר״

אני מסתכלת עליו והמחשבות שלי בעולם אחר.

אני לא מצליחה לפרש את התנועות גוף שלו, אולי הוא כועס עלי?

הוא נראה כועס.

״אתה כועס עלי?״

הוא עושה את הנשימה העמוקה שלו, 

״לא כועס עלייך מאמי. את יודעת שאני איתך, אני אוהב אותך. אנחנו ביחד בזה ואנחנו נעבור את זה״

״הפסיכיאטר אמר שאת צריכה להפסיק את הציפרלקס, תשתי חצי למשך 4 ימים. אחר כך יש תרופה אחרת שהוא רשם לך את צריכה ללכת לקחת את המרשם אסור לו להוציא את זה דיגיטלי.״

אני מקבלת הסבר מפורט מאמא.

האיש קשר היחיד שהסכמתי לתת לפסיכיאטר, החלטה דיי גרועה בדיעבד.

״ולגבי האשפוז?״ אני בוחנת את העתיד האפשרי

״הוא מאוד דואג לך. לא יודע מה אמרת לו אבל הוא מאוד דואג לך והוא חושב שאת חייבת שיחות וטיפול. אמר שאם המצב מחמיר לפנות ישר ללב השרון״

אני מסתכלת על אבא שלי אומר את הדברים בנאום מוכן מראש, הוא התאמן על השיחה הזאת. 

כל שיחה איתי אנחנו רבים, הוא היה חייב להכין טיעונים מראש.

״טוב. אז מה עכשיו?״

״תלכי לקחת את המרשם, נקרא מה זה הכדור נבין קצת ונתקדם משם״

״אוקי״

 ״יש סיבה לכל דבר, נעבור גם את זה״ הוא אומר לי בעיניים עצובות וחיוך מנחם

״לא יודעת אבא, אני מותשת״

.D