יש לי כלב בגודל בינוני. שאימצנו אותו לא הבנתי כמה הוא מתאים לנו- כלב חברותי עם הפרעת קשב, שמאוד מאוד אהב לטייל. 

שאימצנו אותו הלכתי בלי מקל והייתי הרבה יותר פעילה ממה שאני היום. הוא לקח אותי להליכות בים...עד כדי כך פעילה יותר. אבל לא הייתי בריאה יותר, אלה להיפך- באותן שנים מצד אחד טיילתי, עבדתי, למדתי ומצד שני אושפזתי כמה פעמים ים ברצף עם התקפי טרשת. 

הכלב הזה לא מוכן לעשות צרכים בגינה. ולמזלינו, גם לא בתוך הבית... זה אומר שהוא תלוי בנו לטיולים בחוץ. עם הבנים בבית הוא נהנה מריצה והליכות ארוכות ואיתי הוא מסתפק בטיולים קצרים ואיטיים. תודה לאל לא מתלונן. 

היום בטיול הצהריים שמעתי את אחד השכנים שיושב במרפסת שלו צועק לעבר אשתו "כל היום עם הכלב זאותי..." כן, אני רגישה מדי ולצערי אין לי שמיעה לא סלקטיבית. זה לא שכן שחשוב לי במיוחד,  אין לנו קשר, אין בינינו לא חברות ולא עוינות. אז למה  זה מפריע מי? הרי הוא לא מכיר אותי ולא יודע כנראה על הטרשת ועל המאמץ שההליכה על הרגליים דורשת ממני כל יום  כמה פעמים ביום. אבל אני יודעת. ולכן אני אסירת תודה לכלב שלי שלמרות שאין לנו יותר ימי כיף בים, שהוא עדיין אהב אותי מספיק ולא מתבייש להחליף את המקל שלי ולהציא אותי לטיול כל יום לא משנה מה. 

יש ימים שאני נופלת או מועדת בטיולים האלה. יש ימים שאני לא מצליחה לשלוט בסוגרים (כמה אלגנטי זה נשמע הביטוי הרפואי הזה מרשימת המונחים של הביטוח הלאומי). ובשאר הימים אני חוזרת היישר לספה שעליה אני קורסת. 

אבל יש גם ימים שלא בא לי להוריד את האוזניות ולכבות את הפלייליסט ובא לי לרקוד. לרקוד בשבילי זה לאחוז באי במטבח ולהזיז את הרגליים ולדמיין שאני הכוכבת ב"רוקדים עם כוכבים", או לקרוס על הספה ולתת לקצב שבמוזיקה להניע את כפות הרגליים. 

אני לא יודעת איך אתעורר מחר ואיך יסתיים הטיול הבא.

אבל אני מודה לכלב.