הקשבתי לה, והתחתנתי איתה. אהבנו אחד את השניה כמו שאף פעם לא אהבתי אף אחת אחרת. הלכנו הכי רחוק שיכולנו, הם באו בעקבותיי. הם באו, כי אמא שלי רצתה להיות קרובה לבן שלה. התחלנו לבנות חיים חדשים מאפס, מכלום. אחרי לילה של 3 שעות שינה על מזרן מתנפח כמו שיש בטיולים כי לא הייתה מיטה, קמנו והלכנו לסדר את הבית החדש. חיפשנו את עצמינו, שניים אבודים, במקום רחוק מהכל ומכולם, לבד ביחד. היה קשה. היה קשה, וקר, אבל בסוף הסתדרנו.

ואז, כשהם באו בעקבותיי, הכל קרס. בכל שני וחמישי הם רבו ביניהם, והמריבות שלהם נכנסו לנו אל תוך החיים. הצרות שלהם, החובות שלהם, הנזקים שהם יצרו. והם ידעו כמה קשה לי ללכת לבד, וכמה קשה לי להסתדר לבד, ובמקום לתת כתף ולתמוך ולעזור, הם הורידו אותי אל תוך בור, ואני משכתי אותה אל תוך הבור הזה מטה איתי. וכל פעם שמשכתי אותה למטה, היא שקעה בדיכאון שבעקבותיו אני שקעתי בדיכאון, וכך נוצר לנו לופ אינסופי של דיכאון שאף אחד לא הצליח לצאת ממנו. בתוך הדיכאון הזה, הם שגשגו, במיוחד אבי הביולוגי. הוא נהנה מהמצב. הוא נהנה מלהפוך אותנו לתלותיים בו.

הוא הפך אותנו לתלותיים בו, ברמה חונקת ומטורפת. אמנם גרנו בנפרד מההורים, אבל ההורים שלי שלטו בכל אספקט בחיינו. זה הגיע לרמה שהם הכתיבו מתי נצא מהבית ולאן ולכמה זמן. אפילו לסופר היינו מוקצבים בזמן כי הפסקנו ללכת לבד. לאט לאט החיים שלנו נחרבו באשמתי, כי נכנעתי ונתתי לזה לקרות.

שנה וחצי של תלותיות נמשכה ונמשכה ובאה לקיצה בהסתבכות אחת של אחי, ושני שברים של אמי.

בנקודה זו כבר קשה לי להמשיך לכתוב, אולי בהזדמנות