איך פותחים פוסט ראשון בבלוג שבו אף אחד לא מכיר אותך, ויש לך מלא דברים על הראש? האם מספרים משהו חיובי? האם משהו שלילי? האם פשוט קופצים למים? אולי מזהירים, שדברים עשויים להיות גרפיים, גרפיים מדי, מטרגרים. אולי מציעים, בנימוס, שלא להמשיך בקריאה... ואולי פשוט נותנים למוח להציף את כל תיבת הטקסט, עד שלא נותר בה מקום, כי כמו לאנשים, גם למחשבים יש מגבלת קיבולת...

לפני שלוש שנים לא עלתה בדעתי השאלה הזאת, כי לפני שלוש שנים זרם הרבה דם מגופי החוצה, בניסיון נואש למות, אחרי שזעקתי בשקט ואיש לא שמע. לפני שלוש שנים, לא חשבתי יותר מדי. לקחתי סכין, התחלתי לדקור. דקרתי כל חלק. בראש התנגנו המון שירים של סוף, ובטלפון, 8 הודעות שלא נענו מאחת מסתורית, שאף פעם לא פגשתי. אחת מסתורית שהסערתי את עולמה, כשכתבתי לה שהתייאשתי, ואני רוצה למות.

ואל תוך החדר נכנס אבי הביולוגי, מי שידו הייתה מגואלת בדמי עוד לפני שדמי זלג מגופי החוצה, בהיסטריה מוחלטת, לקח ממני את הסכין והרים אותי בידיים לסלון, עד שאמא שלי תקבל החלטה מה לעשות, האם לאשפז אותי או לתת לי למות, או שאולי היא תמצא פתרון. הלך נסער, הלוך חזור, חושב מה יקרה אם תגיע משטרה הביתה. מה אני אספר עליו? מה אני אספר על אחי, ועל מה ששניהם עוללו לי? ובעודי שרוע בספה, חצי נרדם, מעין הירדמות שממנה הייתה לי תחושה שלא אתעורר יותר, אחי ואשתו מושיטים לי את הטלפון ואומרים, "קח, מישהי מחפשת אותך". בצד השני של הטלפון נמצאת מישהי מיוחדת, שבאותם רגעים רוצה או לבוא ולחבק אותי, או להרוג את עצמה גם כי היא חושבת שחייה לא שווים בלעדיי. בעודנו מדברים, אח שלי אומר לאשתו, "זו לא הפעם הראשונה שהוא מושך תשומי... הוא כבר שנים עושה את זה. הוא רוצה תשומת לב. הפעם הוא הלך רחוק מדי, אף אחד לא מאמין שהוא יתאבד, אבל בכל זאת...", ואבי הביולוגי על הקו עם אמי וצועק שאין לו מושג מה לעשות. "הוא רצה להתאבד לי, מטומטמת, הוא רצה להתאבד! את מוכנה לצאת מהעבודה כבר ולקחת אחריות על הבן החולה שלך?" -"אני לא יכולה עכשיו, תפתור את זה לבד. אני אבוא בארבע, ובנתיים תחבשו אותו".

אחי הביולוגי ואשתו, שמסתכלת עליי במעין זלזול ומעין רחמים, לקחו את התחבושת ונתנו לי אותה, ושאלו אם אני רוצה עזרה. אמרתי שלא, כי אני רוצה לדמם עד שאמות. "מפגר", זרק לעברי אחי הביולוגי. "אבל למה? למה אתה עושה לעצמך את זה? שוב פעם מישהי לא רוצה אותך?", שאל. "לא, זה לא זה, לא אכפת לי אם מישהי רוצה אותי או לא. אתה לא יכול להבין דברים, זה גדול ממך. אתה חושב שאתה חכם, אבל אתה האדם הכי מטומטם שפגשתי ושכנראה גם אפגוש בכל ימי חיי. יש לך יותר יוהרה משלי יש דם בגוף", אמרתי, והוא התעצבן, "מטומטם אמיתי מנסה להתאבד. מטומטם כמוך. אפס".

לא עניתי כי באמת לא היה לי אכפת, רציתי למות, ועל הקו בוכה הבחורה הדואגת. "אני רוצה לבוא אליך ואני רוצה לחבק אותך", כמעט התחננה, ואני השבתי שאני לא רוצה שתראה אותי כך. "לא אכפת לי איך אתה נראה. אכפת לי שלא תהיה לבד עכשיו". ולאן אני אביא אותה, לבית זר, מלא באנשים שהיא לא מכירה, אחד מהם הוא אני? "את לא יכולה לבוא, אבל אני אהיה בסדר". הבטחתי לה, וקיימתי. היא בתמורה הבטיחה לשמור על עצמה בשבילי גם, ולא לפגוע בעצמה.

כמה שבועות קודם לכן הכרנו במקרה. לא רצינו להכיר, אבל היינו במצב הפוך. היא רצתה למות, ואני עוד הרהרתי ברעיון, ולא עשיתי צעד אקטיבי. מדי פעם עברו לי מחשבות על לקפוץ למלפנים של רכבת, או להטביע את עצמי היכן-שהוא כי איני יודע לשחות, ועדיין - פחדתי פחד מוות והחלטתי שלא אעשה כלום עד שיגיע הרגע הנכון לעשות. לא הצלחתי להניא אותה ממעשיה, אבל כן הצלחתי להניא אותה ממעשים עתידיים. למעני היא הפסיקה לפגוע בעצמה. היינו מעבירים ימים ולילות שלמים, בזמן שכולם ישנים, מדברים. צוחקים. רואים דברים ביחד. הכל מרחוק, אבל תמיד ביחד. בשבתות, היא הייתה חייבת לשמור, כי היא הייתה חרדית, והיו פעמים שהיא לא הצליחה יותר כי היא חיה על קו התפר שבין חרדית לחילונית, "אנוסה". היא לא רצתה להיות שם, איתם, אלא רצתה להיות כאן, איתי. מדי פעם היא הייתה מחללת בסתר, כדי לשמור על השפיות. לא ידעתי כמה קשה לשמור על השפיות כששומרים שבת, במיוחד לא אצלה בבית.

אני, כמחלל שבת ידוע, העברתי לה את השבתות הקשים, והיא העבירה לי את הלילות הקשים. החזקנו מעמד יחד, עד שאחד ישבר. עד שאני נשברתי. היה בינינו סיכום, שאם אחד פוגע בעצמו, השני יכול גם, באותה הצורה ואף חמור מעבר לכך. בגלל שהלבבות שלנו נקשרו, לא יכולנו לחשוב על עצמנו ועל סבלנו אלא על הסבל של הצד האחר. עד שאני הפרתי את זה.

כשאני הפרתי את זה, היא נשברה גם, ופגעה בעצמה גם. ואני כעסתי. לא עליה. על עצמי. על זה שהצליחו, האנשים שטענו שהם אוהבים אותי, להביא אותי אל נקודת האל-חזור. מכך שלא היה להם אכפת. כל מי שטענו שאוהבים ואהבו אותי, ברגע האמת גילו אדישות מטורפת לגורלי. ורק אחת, שלא מכירה אותי, שמכירה תמונה וכמה פיקסלים, ואיזשהו שם בדוי, היא נטרפת בצד השני של הארץ, ורוצה להיות שם איתי ברגע הזה.

באותו יום סיכמנו שניפגש, כשכל התקופה הקשה תעבור, ושלושה שבועות היו לנו מעל ומעבר כדי לחכות להפגש. במרכזית מצחינה חלפנו אחד על פני השניה, מבלי לדעת שאלו אנחנו, כי אני מכוער יותר והיא יפה יותר במציאות, ואז כשזה קרה, קרה קסם שקשה להסביר במילים. כאילו לא הכרנו לפני חודש וקצת, כאילו למדנו ביחד בבית הספר או שירתנו ביחד או לא יודע מה, אש ההתאהבות ניצתה. ההתרגשות בין מפגש למפגש גדלה, ואיתה גם האהבה, עם הזמן. היא עברה לשרת קרוב אליי, והייתה באה בסופי שבוע "לישון'צלי", כי לנסוע עד אליה הביתה היה רחוק. היא הקריבה הרבה כדי להיות קרובה אליי, למעשה, היא הקריבה הרבה למעני בכלל. כשאני מסתכל בפרספקטיבה לאחור, היא הקריבה עבורי יותר משאי פעם הקרבתי עבורה. וכל פעם שהלכה רחוק, התגעגעתי ממש. וכל פעם שהייתה קרוב, רציתי שלא תלך. הלב שלה אצלי, ושלי אצלה.

בזמן הזה אבי הביולוגי עמד מהצד, מתפוצץ מקנאה. זה שלוש שנים שניסה להביא אותי לרגעים שבהם אני רוצה למות. זה עשרות תקיפות שהוא תקף אותי, פיזית ונפשית, אלימות על בסיס יומיומי שהושתקה, חלקה לבדו וחלקה בצוותא, יחד עם אחי הביולוגי. זו עבודה קשה, שהשקיע בה זמן רב, כדבריו, לראות את הבן שלו בקבר. והמילים שלו רצות עכשיו בראש, "אני רוצה לראות אותך מצבה", "אני רוצה שלא תאריך ימים, שתימחה מעל פני האדמה", ואמירות נוראיות אחרות, שרבים ידעו, שמעו, ושתקו. והקרב שלי מולו היה אבוד, היו לי 2 אפשרויות - או לפגוע בו ולהיכנס למאסר, או לפגוע בעצמי ולהיכנס לקבר. ואז, כשהיא הגיעה, נפתחה לי אפשרות שלישית: להתחזק, לצאת לחיים עצמאיים, להתחיל מחדש. רחוק. רחוק ככל האפשר. וזה מה שעשיתי. הקשבתי לה, ואספתי את עצמי מהטרגדיה. ויחד עם זאת, לא ידענו מה מחכה לנו בהמשך המסע...