למשך חצי שנה הלכתי לפסיכולוג, ובמקביל ניסיתי פסיכאטרים שונים וכל הזמן הרגשתי שאני מבין יותר ויותר כמה אני דפוק, ורק נכנס לחור שחור עמוק יותר של דיכאון ובדידות. פשוט לא הבנתי גם איך אני אחיה, כשכל הזמן בשיחות בטיפול (פסיכודינמי) שעשיתי אני הולך ורואה את העבר כשלילי, איך לא הסתדרתי במקומות שונים, והפסיכיאטרים רק מאשרים את זה באבחנות. ורציתי להאמין שהם מנסים או רוצים לפחות לעזור לי, אבל הרגשתי שאני מדבר לקירות. שאני לבד.

הגעתי למצב מאוד קיצוני, מחשבות אובדניות-טורדניות כל הזמן, הכדורים נגד דיכאון רק החלישו אותי, בקושי כבר הצלחתי לתפקד בעבודה ולא הייתי מצליח בקושי לקום מהמיטה. אז בפגישה עם הפסיכולוג כבר אמרתי לו שאני מיואש לגמרי, ושאני הולך אחרי הפגישה להתאשפז. זה נושא שכבר העליתי בפני הפסיכולוג והפסיכיאטר באותה תקופה והפסיכולוג אמר שהוא לא חושב שאני צריך אשפוז, והפסיכיאטר אמר שהאופציה תמיד על השולחן, אבל עדיף לדעתו שאתמיד בטיפולים ורק במקרה קיצוני ממש אגיע למיון. אבל בסוף הפגישה עם הפסיכולוג כשכבר הוצאתי עליו את כל הכעסים שלי על התהליך ועל החיים שלי, פשוט החלטתי שלבית אני לא חוזר. אני לא חוזר לאותו מצב בלתי נסבל, מן לופ של סבל ועינוי עצמי. אז הלכתי למיון במרפאה לבריאות הנפש.

אני לא אפרט את כל ההליך שכן לקח עוד אנרגיות עד שאשכרה יכולתי להתאשפז, וגם זו הייתה חוויה מטלטלת בפני עצמה ובחלקה טראומתית, אבל אני כן אומר שברוב הזמן שלי שם הרגשתי שליו. אחרי שקצת התאזנתי והגעתי למחלקה פתוחה, הצלחתי ליצור קשרים עם אנשים שם, לשתף את הכאב. ראיתי פתאום שיש לו מקום, מעבר ל״מסגרת טיפולית״ של 50 דקות פעם בשבוע. שיש אנשים שם איתי 24/7, בין אם מטופלים, אחים/אחיות, ופסיכיאטרית באמת מדהימה שהייתי מגיע אליה כמה פעמים בשבוע, מתי שהרגשתי צורך, והיא הייתה יושבת ומקשיבה ומדברת איתי, אפילו שעה או יותר.

אני יודע שלא לכולם יש חוויות טובות מאשפוז, אבל מה שאני לקחתי מזה, בין אם מחליטים להתאשפז או לא, זה שאין מה להתפשר על טיפול או חיים שלא טובים לך. אם את/ה לא מרוצה מהטיפולים שלך, מהחיים שלך, את/ה מרגיש/ה שאת/ה לא מקבל/ת יחס ראוי לך ולהתמודדויות שלך, אני בטוח שתוכל/י למצוא טיפולים אחרים. מאז שהשתחררתי מהאשפוז התחלתי ללכת למטפלת בתרפיה במוסיקה. היא פשוט מקסימה, מכילה אותי, אפילו אני מרגיש בנוח לכתוב לה בוואטסאפ מדי פעם, היא אפילו משתפת בחוויות האישיות שלה מהחיים.

בתקופה האחרונה הבנתי עד כמה אין כזה דבר פתרון אחד, שאולי בחברה מנסים להראות לנו מה הדרך הנכונה להתנהל ומה לא, מי משוגע ומי נורמלי, מי מוצלח ומי דפוק. הכל חרטא. בסוף כל אחד אדון לעצמו. גם אם זה אומר ש״לא תהיה במסגרת״ לתקופה, שתהיה במסגרת טיפולית, שלא תרוויח הרבה כסף, מה זה משנה? מה זה משנה אם אתה מרגיש שאין לך זכות על הקיום שלך? שאין לי אפשרות בכלל לבחור לחיות? שהכל נהפך לרצף חסר פשר של תבניות וציפיות מהסביבה, ואולי שלך מעצמך שלא בהכרח שלך באמת. הרי, מה בכלל אדם צריך כדי לחיות? קצת אוכל, מים, מכסה כלשהו, זהו. אז אנחנו הולכים ובונים מגדלים על גבי מגדלים על כל זה, במקום לפשט את החיים. במקום להרגיש, חי.