תמיד בלילה
כל יום כשמגיע הערב אני נהיית עצובה.
20 דק באוטו בדרך הביתה, רק אני, השירים והגשם המטורף שבחוץ וישר תחושות של קושי בנשימה ועצב כזה עמוק ולא מוסבר.
זה מדהים איך בתקופות כל כך עמוסות אני בסדר, אין לי רגע לחשוב ואני לא מגיעה כמעט למצבים האלה, אבל דווקא בימים האלה שטיפה נרגע הלחץ הכל צף.
תחושת הבדידות, העצבות הלא מוסברת, ממש כאב פיזי בלבד, ורצון בלתי נשלט לפרוץ בבכי חסר גבולות והגיון.
אני רוצה לנשום עמוק אבל אין לי פאקינג איך. ואני רוצה לעצור את הדמעות אבל זה קורה רק כשאני מגיעה הביתה.
ואני רוצה להבין למה זה קורה אבל זה גדול עלי.
ואני רוצה שזה יגמר אבל נראה שזה כאן כדי להשאר.
"יש בי הרבה מאוד עצב
עצב בסיסי עמוק
אבל לא רוצה להודות
מנסה לשחזר תחנות
זכרונות נעולים בכספת
אבא יושב במרפסת
כואב לו הראש
יש בי הרבה מאוד פחד
לאבד את הכל בשניה
שרק לא תתחיל מלחמה
שרק נשאר משפחה
שיכה בנו משהו כפרת עוונות
כמו כלי שנשבר לרצפה
הכל חתיכות קטנות
מבחוץ הכל נראה אחרת
נראה תחת שליטה
הם לא יודעים כי אני לא אומרת
לא להראות חולשה
וברגע שעולה השמש
איזו הקלה
על כל לילה שאני עוברת
מבקשת מחילה
לא מאף אחד רק מעצמי
לא הייתי צריכה
לסחוב את האשמה הזאת
מה כבר עשיתי מה
נותן לי מחילה
נותן מילה
(מחילה)
(לא הייתי צריכה)"
פרפרונית
מבינה אותך.. חשוב גם לפרוק עצב.. אולי זה מנקה אותך מהיום המייגע.. מרגיש שאת מחזיקה בך הרבה בפנים..
האם חשבת לגשת לעזרה?
מחבקת ומחזקת מרחוק ❤