גיל ההתבגרות המוקדם - תחילתו של עידן חדש

גיל 12-13 כזה... כן, כולם מסביבי גודלים, ועוברים טרנספורמציה במראה החיצוני, אני אגב נשאר די דומה לשאני נראה תמיד, ילד עם שיער בלונד/שטני ולחייים ורדרדות. שיעור (מלשון שיער) לא כל כך מיהר לבוא, וגם אם הוא הגיע לא ממש ראו אותו בגלל הנטייה הפיגמנטית שלי לבהיר. היה נדמה שכולם גודלים ביחד עם הגוף שלהם ואני לעומתם "מזדקן" בקצב אחר. לך תסביר את זה לרצון הזה של המתבגרים 'להיות הכי גדול שאני יכול, כמה שיותר מהר...'

כולם מגלים את עצמם, מגלים את הכנפיים שיש להם - ואני, אני עסוק בלפחד.
עסוק בלהקטין את עצמי, בלהציג את עצמי כ 'דפוק' רק כדי שכולם יצחקו ויחבבו אותי, כשבעצם מה שלא ידעתי זה שאני לאט לאט הופך להיות האויב של עצמי..
במקום שהמפלצת שיש בי תגן עלי, היא רק תוקפת אותי. הדימוי העצמי בתחת, ההערכה העצמית בתחת... הפחד מהמוות....    התקפי החרדה בלילה שציינתי בפוסט הקודם.. הכל הוביל אותי לקו מחשבה הרסני וחסר תכלית או עתיד שבדרך עבר גם בנשירה מהלימודים, ובפיתוח חרדה חברתית שלא תאפשר לי 

אם פעם "קראש" היה משהו שמגיע נטו מהלב (או שאולי קודם מהמוח?) אז עכשיו גם מצטרפים 3 מפקדים חדשים 😂 לכל המבצע הזה... ופתאום, בנות הופכות מ "איכס" לרעב מסוג חדש. אבל איפה אני, איפה הבטחון העצמי שלי, איפה היכולת שלי לקבל את עצמי איך שאני ולאהוב את מה ואת מי שאני... מישהו לימד אותי את זה? היבואנית? היבואן? בואו נאמר, שהיבואנית היתה עסוקה יותר בלהתעצבן ממני ובלהאשים אותי בחיים האומללים שלה בטענות כמו "אתה ערפד..."   אה, והיה גם "אתה נהנה להתעלל בי..." צריך להוסיף למתכון הזה גם את העובדה שהיבואנית היתה מורה לאנגלית עם סף עצבים נמוך ובעיות לחץ דם.... אז כן, כנראה שהכי קל היה לפרוק את זה בבית.

טוב היה, אם הייתי יכול למצוא איזה פורטל שאפשר לעבור דרכו מי שאני היום, האיש המשפחתי בן ה 37 עוד מעט, ולהגיע ישר לאותו ילד אבוד שכל כך היה צריך חיזוקים, הכוונה, הדרכה... איך להתכונן טוב יותר לדבר הזה שנקרא חיים, להראות לו איך נראות השלכות של כל החלטה קטנה שהוא יחליט...
 

בדיעבד בהסתכלות היום, זאת גם היתה תחילת התקופה שממשיכה עד היום - התקופה שבה כל הדברים שאנחנו "סופגים" בשנים האלה מהבית, צומחים החוצה. בין אם זה אמירות פוגעות, בין אם זה חוסר שביעות רצון מהצד שאנחנו כל כך רוצים לרצות שאף פעם לא יהיה מרוצה - כי היא פשוט כזאת, בין אם זה ההתרחקות של דמויות גבריות קריטיות לגדילה שלי - כן, האבא והאח...    אוי, האח.. האח שתמיד ניסיתי לחיות בצילו, תמיד ניסיתי להיות כמוהו, תמיד רציתי להיות כמוהו - תמיד ראיתי אותו כדמות נערצת, גם אם לבלוע ולספוג את כל היחס המחורבן ואת הדחייה הבלתי פוסקת היו המחיר לכך.

היום בדיעבד אני רואה שגדלתי כחסר צורה - ניסתי לחקות את הדמויות הקריטיות שהיו איתי עד שהגעתי למצב שאני לא טורח בכלל לבדוק מי אני. אה, בואו לא נשכח את כל "דפיקות הפטיש והאזמל" המעצבות מצד היבואנית שלי לעולם.

אני מקווה שאתה זה שקורא את זה לא חושב שאני מפנה אצבע מאשימה כלפי היבואנית או היבואן - לא ניתנת לנו זכות הבחירה למי להיוולד. אחת הגישות הרוחניקיות שאתם בוודאי מכירים זה ש "הגענו אליהם מסיבה מסויימת".

בעצם, אני חוזר בי, היום, כשאני אבא בעצמי, ורואה את כל הפגמים שעליהם גדלתי ושגרמו לי להפנים בעצמי - אני כן מפנה אצבע מאשימה. יכולתם לעשות את זה יותר טוב. אתם תתרצו את זה בחוסר מודעות ובזמנים אחרים, אבל בסופו של דבר התוצאה זה אני.

יש לי רק דבר אחד שאני מבקש מכל החרא שאני בנוי עליו - אל תתן לי להעביר את זה הלאה לילדים שלי, ואל תתן לי לעשות אותם דפוקים כמוני 😣