היי,

שלום 😁

אני רונו, בן 36, אבא ל 3 יצירות מופת, נשוי לאמא של 3 יצירות המופת, מתגורר באיזור חיפה,
הנדסאי רכב בהשכלה הפורמלית שלי ולאחרונה גם בעל הסמכה לניהול מוסך אוטוטק קל עד כבד.
(כן, אם אתם מכירים את עולם הרכב - זה לא היה קל להגיע לאן שהגעתי בייחוד כשאתה מתמודד נפש).




כנראה שבדיוק כמוכם או כמו חלק מכם - אני מתמודד נפש.

אני מתמודד נפש ש "יצא מהארון" לא מזמן - כלומר, השלמתי עם העובדה שאני "כזה" ושאני צריך עזרה.
ניסיתי להתגבר עם הכוחות הפנימיים שלי על אירועי היום יום והחיים, אבל הכל יצא לי עקום. והכל היה מרגיש לי מעוות.
זה התחיל אצלי מוקדם, ממש מוקדם...

התקף חרדה ראשון 

​

הבנתי מהקריין ש "אם השמש תתפוצץ כולנו נמות"

זה היה בערך בגיל 4 או 5 - לא זוכר במדוייק.
דוד שלי ז"ל ובן דוד שלי לקחו אותי לטיול בפלנטריום בתל אביב. אני זוכר את זה שכילד התלהבתי מאוד מכל האפקטים והעשן, ואין ספק שכל ההשקעה ברעיון
היתה אדירה ומוצלחת מבחינת הפלנטריום... יחד עם זאת, מצאתי את עצמי עובר חוויה טראומטית לא מהמקום או מהמופע, אלא מהמסקנות שהגעתי אליהן בעצמי:  נעים מאוד -אני התקף החרדה הראשון שלך.

"מה?!! כולנו נמות?!! אני לא רוצה למותתתתת" (בכי כבד של ילד בן 4-5)

ילד-נער

ובכן, אחרי אותו התקף לא זכור לי שהיו עוד.. השנים בגן היו שנים שבהן אני הכי זוכר את הפחד מ"הבריון" של הגן, וכמובן שזה גם המשיך אחר כך לבית ספר
וכמוכן גם לחטיבה. כילד מאוד אהבתי לשחק לבד, עם משחקי כדורגל לא ממש הסתדרתי - כל העניין הזה של "קבוצה" זה לא משהו שהצלחתי למצוא בו את המקום שלי מאז ומתמיד, עד היום.

איפה שהוא, באיזור גיל 12-13 כזה, כשמתחילה ההתבגרות, מצאתי את עצמי מתחיל להתמודד עם זן חדש של מחשבות שהגיע פשוט משום מקום:

- "איך זה מרגיש למות?"
- "מה יש אחרי המוות?"
- "מה מרגישים אחרי המוות?"
- "מה, גם ההורים שלי ימותו?"
- "מה הולכים לקבור אותי באדמה?"
- "איך זה ירגיש להיות קבור באדמה?"
- "רואים רק שחור?"
- "זהו, הכל נגמר?"
- "אני נעלם? אני לא קיים יותר?"

תארו לכם את רצף המחשבות הזה במהירות של ניצוץ חשמלי - שאחריו מגיע גל של פחד, אבל מה פחד...... זה כמו אורגזמה לכיוון ההפוך- אורגזמה של סבל ופחד 😫

כנראה שזה היה הטריגר לכל מה שבא אחר כך...