אל אלוהים שמישהו יציל אותי מעצמי. בבקשה, רק שייקחו ממני את המחשבות האלו. לא לאכול. לא לאכול. ואז אני כן אוכלת ואוכלת ורוצה למות ולהתאבד מאה פעם ברצף ואז נזכרת שאני יכולה להקיא אז אני מקיאה ואז בוכה כי אני לא מפסיקה להקיא את האוכל שאני מכניסה לגוף. לא משנה איזה אוכל. גם סלט שהערך הקלורי שלו בקושי נושק ל100 קלוריות. מתה מפחד מאוכל. אף אחד לא יודע. כולם חושבים שאני פשוט לא כל כך אוכלת. חה חה יש לה הפרעת אכילה. חה חה, נכון. יש לי אחושרמוטה הפרעת אכילה. פעם זה היה בינג'ים ללא הפסקה ופשוט לאכול כמויות ולא משנה כמה נכנס, לא שבעתי. ואז רציתי להיות כוסית אז הפסקתי לאכול וכשכן אכלתי פלטתי הכל לאסלה וקרעתי את עצמי במכון. ממש מפתיע שיש לי סחרחורות בכל רגע נתון שאני עומדת על הרגליים. ממש מפתיע שבשנתיים הספקתי להתעלף יותר מכל משך חיי. אין לי כוח לעצמי. אני רוצה לטפל בעצמי ומצד שני אני לא רוצה. אני לא רוצה שיעצרו את היותי רזה יותר מאי פעם. אני לא רוצה לחזור להיות כמו שהייתי. אני שונאת את המילה שמנה. היום יש כל כך הרבה העצמה שהייתה חסרה לי כל הילדות. פתאום מעריצים סימני מתיחה ותחת ענק. כל חיי צחקו עליי בגלל זה. כל חיי פיתחתי שנאה לעצמי. כל חיי פיתחתי הרגלים נוראיים שהרסו לי את הגוף. איך אני אמורה לאהוב את עצמי? איך? הדבר הזה מול המראה מזעזע. לא מאשימה את המדיה ולא מאשימה את כולם מסביבי אבל זה לא תרם לכלום. לבכות שאני שמנה ואז לצאת מהחדר ולקבל ביקורת בלתי פוסקת מהסביבה. זה לא עזר למחשבות הפנימיות שלי. אף פעם לא הרגשתי בנוח להרגיש יפה. תמיד ה"סקסית" ה"חמודה" ה"זאתי המצחיקה שכל החברות שלה כוסיות" ה"אם היא הייתה יורדת במשקל, בדוק יפה" די די די די די. עכשיו אני רזה יותר אבל עצובה יותר. אף אחד לא סיפר לי שככה זה הולך להיות. אף אחד לא סיפר לי שההפרעה לא נעלמת כשיורדים במשקל. ההפרעות גדלות ומאכילות את עצמן ואותי במשפטי "אם תאכלי את זה, תחזרי להיות כמו פעם." "אבל את יכולה תמיד להקיא ואז זה כאילו לא נחשב." בואנה כמה כסף שפכתי על אוכל שיצא מהגוף שלי 10 דקות אחרי שאכלתי אותו. אני צריכה לקבל החזרים מהמדינה. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. בחורה בת 29 עם נפש של בת 14 שצוחקים עליה בכיתה שהיא שמנה. לופ שלא נגמר של שנאה עצמית. שמישהו יציל אותי מעצמי כבר. לא יכולה יותר.