המחלות "השקטות" אכן מאפשרות התכחשות רבה יותר למצב, מאלו הפורצות עם סימפטומים או סימנים בולטים לעין. גם אם התסמינים הינם דיסקטיים ואינם בולטים לעין כל, אך החולה סובל מהם, אזי נאלץ הוא לנקוט מני צעדים בכדי להקל על התופעות החדשות שפוקדות אותו.
מנגנון הכחשה יכול לעיתים להוות הגנה, אך כמובן שאם הכחשה מביאה לירידה במצב הבריאותי, אז רצוי לעשות משהו בכדי לקבל את המציאות ולהתנהל באופן שונה בכדי להקל ולמנוע התדרדרות.
אי היכולת לקבל את העובדה כי יש לאדם עצמו תפקיד והשפעה ישירה על מצבו, עומדת לדעתי באופן ישיר לאופן בו הוא מתנהל בדרך כלל בחיים, תוצר של אישיות, אופי או כל דבר אחר שמאפיין את אותו אדם בחייו.
אני יכולה להעיד כי הורי, שניהם סוכרתיים, התנהלו בתחילת גילוי המחלה, מאוד שונה זה מזה. אבי, הקפדן ובעל השליטה העצמית, לקח באופן מידי אחריות על המצב, על התזונה שלו וגם הקפיד למדוד את רמת הסוכר. הוא למד את הסימנים שגופו מאותת בעת עליה או ירידה של הסוכר. ואילו אמי, הייתה בתחילת הדרך, מכחישה את הקשר שבין מה היא אוכלת לבין רמת הסוכר בדם. אך במהלך השנים, אבי לקח אחריות גם לגביה, קבע את התזונה שלהם, מקפיד לערוך בדיקות  סוכר יומיות לשניהם וגם את שעות הארוחות שתהיה קבועות. הוא קבע את המסגרת ואמי נכנסה למסגרת כי נוח כך יותר. אני מאמינה כי סביבה שמעודדת, עוזרת ותומכת, ובמיוחד מיהו שנמצא באותה סיטואציה ממש מלווה ונמצא עם החולה, הוא פתרון מצוין. אם אין בן משפחה שיכול לעשות זאת רצוי , לדעתי , לחפש קבוצת תמיכה או אפילו חבר אחד שיהיה במצב דומה שויעזור לחלוק את המצב.

הי פזית,
יפה אמרת. הרבה תלוי באישיות של האדם והיכולת שלו לקבל אחריות על עצמו בתחום זה כבכל תחום אחר.
אביך כנראה הוא דמות מובילה בכלל בבית, ולכן ההסתכלות שלו על כל יחידת המשפחה באחריותו לא היתה זרה לו.
הוא ידע שאמך זקוקה למבנה שיכניס אותה למקום נכון ויעזור לה להתכוונן, וכך הוא עשה זאת על ידי שיתוף שלה במסגרת שלו.
זוהי חסות תומכת ומייצבת.
הרבה אנשים שאני פוגשת במהלך עבודתי ולא דוקא עם בעיות סכרת מוצאים קושי בלהכניס עצמם למסגרת. זה דורש כוחות נפש והתמדה שאנו נוטים להעצים על סביבתינו אבל לא על עצמינו.
לכן, באמת הקמתי את קבוצת התמיכה לסכרת.
מטרת התמיכה היא מעבר לליווי, היא ללמד לעמוד על שתי רגליים בסופו של דבר.
לאחד זה ייקח חודשיים ולשני חצי שנה, אבל ההפנמה חייבת לבוא כחלק מהבנה של כל אחד : האחריות האישית שלי לגופי והיכולת שלי לנהל אותו נכון יותר - נתונה בידי.