מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

כיצד לחיות נכון עם סכרת,

כמוניבלוגיםכיצד לחיות נכון עם סכרת, מתי אנו נעים לשינוי ומתי אנו בהתכחשות?

מתי אנו נעים לשינוי ומתי אנו בהתכחשות?

כדי לעשות שינוי צריך להכיר את המחסומים בדרך אליו ולא להתכחש שליהם. ייתכן שאחת הסיבות להתכחשות באה מפחד."לא יכול להיות שזה קרה לי" או "אני לא בנוי לשינוי גדול" , או "לשנות פירושו שלא אוכל ליהנות יותר לעולם..." בפועל, כל שינוי לוקח זמן הסתגלות ואינו קל.

28/10/10 13:20
1533 צפיות
פוסט שלישי

מתי אנו נעים לשינוי ומתי אנו בהתכחשות


איך אנחנו נתפסים בעיני עצמינו? אנשים תופסים את עצמם כבריאים, צעירים וחזקים. חיים בתחושה שהכל בסדר כל עוד אינם חשים בתופעות פיסיות מאיימות. שינוי בתפיסה זו הוא משמעותי, מורכב וכרוך בויתור על הדימוי העצמי הבסיסי שלנו.

כיצד אנו נעים לקראת שינוי ומתי ברור לנו שהשינוי הכרחי חשוב ויש למלא אותו בהקפדה כחלק מאורח חיים חדש?

ההבנה שקיימת בעיה שדורשת שינוי מגיעה אלינו בצורות שונות. לפעמים, אנו מבינים דרך התבוננות באחרים, שיש לנו בעיה דומה, הסיפור שלהם נוגע לליבנו בגלל שיש לנו בעיה דומה. לדוגמא: כאשר אנו צופים בסרט או קוראים מאמר שיש בו אלמנטים מעוררי הזדהות נותר בנו "רושם" עמוק ואנו נחשוב על כך מאוחר יותר. ללא הזדהות עם תחושות או סימני גוף / סימפטומים יהיה קשה להתייחס או להזדהות.


"לא כואב, לא מרגישים – לא קיים"

מי שנחשף לראשונה לעובדה שיש לו סכרת, אינו חש בהכרח רע גופנית, ייתכן שהוא לא מרגיש כלום (מחלה שקטה). אכן, קשה יותר לשנות כאשר אינך מרגיש כלום.
זוהי אחת הסיבות להתכחשות: ייתכן שהמחלה הפתיעה אותך ותפסה אותך לא מוכן (מתי מוכנים לדבר כזה??).


ייתכן שאחת הסיבות להתכחשות באה מפחד."לא יכול להיות שזה קרה לי" או "אני לא בנוי לשינוי גדול" , או "לשנות פירושו שלא אוכל ליהנות יותר לעולם..." בפועל, כל שינוי לוקח זמן הסתגלות ואינו קל. אי אפשר לצפות שהוא יקרה מייד ובבת אחת. אפשר לצעוד בצעדים קטנים, מותר להתגעגע, אבל, חשוב להבין מה המשמעות של השינוי שאני עושה, מדוע אני עושה אותו ולמה הוא טוב יותר עבורי. עשייה ללא הבנה לא תקח אף אחד מספיק רחוק כדי שיוכל להתמודד בקלות ולהתמיד.

אף פעם לא מוקדם מידי ולא מאוחר מידי לחיות נכון יותר. אם אתה מכור לסוכרים ופחמימות אתה לא חש רענן מידי, ויש לך נפילות אנרגיה במהלך היום. האם יוטב מצבך אם תתכחש??


זהו עד כאן היו 3 הפוסטים בנושא קבלת המחלה בפוסטים הבאים נדבר על צעדים ראשונים בשינוי וההתארגנות מחדש

תגובות

פזית
28/10/10 18:42

המחלות "השקטות" אכן מאפשרות התכחשות רבה יותר למצב, מאלו הפורצות עם סימפטומים או סימנים בולטים לעין. גם אם התסמינים הינם דיסקטיים ואינם בולטים לעין כל, אך החולה סובל מהם, אזי נאלץ הוא לנקוט מני צעדים בכדי להקל על התופעות החדשות שפוקדות אותו.
מנגנון הכחשה יכול לעיתים להוות הגנה, אך כמובן שאם הכחשה מביאה לירידה במצב הבריאותי, אז רצוי לעשות משהו בכדי לקבל את המציאות ולהתנהל באופן שונה בכדי להקל ולמנוע התדרדרות.
אי היכולת לקבל את העובדה כי יש לאדם עצמו תפקיד והשפעה ישירה על מצבו, עומדת לדעתי באופן ישיר לאופן בו הוא מתנהל בדרך כלל בחיים, תוצר של אישיות, אופי או כל דבר אחר שמאפיין את אותו אדם בחייו.
אני יכולה להעיד כי הורי, שניהם סוכרתיים, התנהלו בתחילת גילוי המחלה, מאוד שונה זה מזה. אבי, הקפדן ובעל השליטה העצמית, לקח באופן מידי אחריות על המצב, על התזונה שלו וגם הקפיד למדוד את רמת הסוכר. הוא למד את הסימנים שגופו מאותת בעת עליה או ירידה של הסוכר. ואילו אמי, הייתה בתחילת הדרך, מכחישה את הקשר שבין מה היא אוכלת לבין רמת הסוכר בדם. אך במהלך השנים, אבי לקח אחריות גם לגביה, קבע את התזונה שלהם, מקפיד לערוך בדיקות  סוכר יומיות לשניהם וגם את שעות הארוחות שתהיה קבועות. הוא קבע את המסגרת ואמי נכנסה למסגרת כי נוח כך יותר. אני מאמינה כי סביבה שמעודדת, עוזרת ותומכת, ובמיוחד מיהו שנמצא באותה סיטואציה ממש מלווה ונמצא עם החולה, הוא פתרון מצוין. אם אין בן משפחה שיכול לעשות זאת רצוי , לדעתי , לחפש קבוצת תמיכה או אפילו חבר אחד שיהיה במצב דומה שויעזור לחלוק את המצב.

ציפי-בר
29/10/10 19:49

הי פזית,
יפה אמרת. הרבה תלוי באישיות של האדם והיכולת שלו לקבל אחריות על עצמו בתחום זה כבכל תחום אחר.
אביך כנראה הוא דמות מובילה בכלל בבית, ולכן ההסתכלות שלו על כל יחידת המשפחה באחריותו לא היתה זרה לו.
הוא ידע שאמך זקוקה למבנה שיכניס אותה למקום נכון ויעזור לה להתכוונן, וכך הוא עשה זאת על ידי שיתוף שלה במסגרת שלו.
זוהי חסות תומכת ומייצבת.
הרבה אנשים שאני פוגשת במהלך עבודתי ולא דוקא עם בעיות סכרת מוצאים קושי בלהכניס עצמם למסגרת. זה דורש כוחות נפש והתמדה שאנו נוטים להעצים על סביבתינו אבל לא על עצמינו.
לכן, באמת הקמתי את קבוצת התמיכה לסכרת.
מטרת התמיכה היא מעבר לליווי, היא ללמד לעמוד על שתי רגליים בסופו של דבר.
לאחד זה ייקח חודשיים ולשני חצי שנה, אבל ההפנמה חייבת לבוא כחלק מהבנה של כל אחד : האחריות האישית שלי לגופי והיכולת שלי לנהל אותו נכון יותר - נתונה בידי.

ציפי בר
ציפי בר
ניסיון של 15 שנה בטיפול תזונתי. במסגרות ממלכתיות ופרטיות. אבחון תזונתי והתאמת תפריט אישי. התמחות בסכרת, תזונה לגיל המעב...