בבקשה אל.
אל תפלי לזה, בבקשה אל, בבקשה, ממש בבקשה, מתחננת...
זה קשה, אני יודעת.
כמה הקושי הזה הוא יחסי כשנשים אחרות מספרות לך על אסונות שהן עברו כמו הפלות לא עלינו, גירושין, עוני ...
ואת כמו סתומה אפסה לוזרית בוכה על המשקל...
כי מה יש בי? מה יש בי מעבר? מה אני יכולה להציע? מה טוב בי?
והפחד, אוי הוא גומר אותי. כל היום חושבת על אוכל ונמנעת מבולמוס אחד שיגמור הכל
ההימנעות מהאוכל שאני אוהבת, מהבינג׳ים אל תוך לילות של גועל בתוך הפה והמשלשלים שהפסיקו לעבוד כי כמה כבר אפשר?!
את הכל אני הורסת. ממצה את הכל מאפס למאה ואין אמצע... הכל באמוק של ״חייבת עכשיו חייבת מהר חייבת כמה שיותר, רק שלא ייגמר, לפני שהכל ייגמר״ - זו אני ...
הרס עצמי ונטל על הסובבים אותי. תלותית וחסרת עמוד שדרה.
הלוואי והייתי יודעת איך, קצת להתאפק, להתעדן, לקחת לי טעימה טעימה, כל פעם קצת וליהנות מהרגע.
