הי יולו

קראתי וקראתי שוב  וכדי לנסות לענות לך ניסיתי לענות לעצמי על השאלה האם אני בקבלה או במלחמה ומצאתי שאין לי תשובה אחת. מצאתי שיש זמנים/ מצבים / אנשים שאני בקבלה ויש שאני במלחמה.

לפעמים מה או מי שנלחמתי בו אתמול היום אני בקבלה איתו ולהפך וזה לא פעם כלל לא תלוי בבחירה שלי או נתון להשפעה שלי.

כבר שנים שאני חיה בתחום האפור הגדול שבין הקצוות, בין השחור ללבן. אני נעה בו מצד לצד די באופטימיות וכנראה שגם בין קבלה למלחמה.

טוב לי ונכון לי להיות בתחום האפור, לא להישאר בקצה אחד מבלי יכולת לראות את השאר.

אם אני אנסה לתרגם את התחום האפור למילים שלך זו בדיוק התנועה שלך בין הבחירה לא לקחת תרופה והבחירה להמשיך לחזק את הנפש והגוף. הבחירה שלך לא להתחסן והבחירה כן לקבל סטרואידים בהתקף.

להבנתי גם את בתנועה, לא תמיד בקבלה ולא תמיד במלחמה.

והסביבה, היא לא השליטה שלנו ואולי טוב שכך.

אנשים חושבים , אומרים , עושים וגם אנחנו חלק מאותם אנשים. עם כולם היום אותו דבר היה לנו ממש משעמם.

אני מאמין שאף אחד מהקצוות אינו טוב או נכון תמיד. בכל אחד צריכה להיות היכולת גם להילחם וגם לקבל, וכמובן שהחוכמה היא מתי מתאים להשתמש בכל אסטרטגיה. זה מאוד מורכב ומסובך כי לכל אחד יתאים משהו אחר, לאדם אחד שמתאים לו להילחם בסיטואציה, לאחר באותה סיטואציה יתאים לקבל.

אני חושב שצריך לשמור על גמישות, ולבחון כל הזמן האם האסטרטגיות שבחרנו מתאימות לנו.

אחד הסימנים בשבילי שאדם לא גמיש או יכול לטעות באסטרטגיה הם המילים: "אני תמיד אלחם/אקבל" או "חייבים/צריך להילחם/לקבל". כל אמירה טוטאלית, בלתי מתפשרת שאומרת שאותה אסטרטגיה/גישה נכונה תמיד/לעולם, היא בבחינתי סימן לטעות שיש לחשוב עליה ולשקול אותה שוב.

שלום יולו,

רציתי להגיד שאני מאוד מתחבר לשאלה שלך, ושלדעתי מדובר בשאלה גדולה וחשובה, שרלוונטית לא רק לחולי טרשת נפוצה אלא לבני־האדם באשר הם בני־אדם. אם מותר כאן לנסח את השאלה בצורה מעט שונה, נראה לי שאת שואלת איך מתמודדים עם שינויים בלתי־צפויים בחיים (והטרשת, מטופלת או לא מטופלת, היא – קצת כמו החיים – בלתי־צפויה).

אני לא בטוח אם הבנתי אותך מספיק, ואני עוד פחות מזה בר סמכא באיזה שהוא תחום. אבל, בדומה למה שעינת וערן כתבו כאן לפני, נראה לי שבאופן שבו את מציבה בשאלה שלך את הניגודים בין מאבק לקבלה, בין חזק לחלש וב(פוסטים אחרים שלך )בין מדע ואמונה את יוצרת במידה מסוימת מציאות דיכוטומית שאינה קיימת בהכרח בעולם באמת (ואם היא קיימת היא רק תוצר של האופן שבו אנחנו חושבים את הדברים הללו). במציאות הזו קבלה עשויה להשתמע כסוג של ויתור וחולשה – של קבלה של העצמי לא כפי שהעצמי רוצה להיות.

בהקשר לדיכוטומיה הזו שלך, אם אני מצליח באמת להבין אותך באיזה שהיא צורה, רציתי לשתף אותך שעבורי ההתרחקות מן ההבחנות הדיכוטומיות הללו עזרה להבין שקבלה עשויה להיות סוג של מאבק, שחוזקה לפעמיים מתגלה ביכולת לוותר ושהמדע והאמונה – למרות הנטייה לספר לנו אחרת – לא סותרות אחת את השנייה.

באופן כללי יותר, ובמילים מעט שונות, השאלה שלך – ככה לפי מה שאני הבנתי – קשורה באיזו תהייה מאוד אנושית בנוגע ליכולת לשלוט על מה שבחלקו אינו נשלט (החיים/הטרשת). נראה לי, שלמרות חוסר השליטה והאי־וודאות, חשוב לזכור שבהרבה דברים חשובים אנחנו יכולים לשלוט: אנחנו יכולים לבחור איך לראות את העולם; אנחנו יכולים לבחור איך לקבל את עצמנו ולדבר עם עצמנו; ואנחנו יכולים לבחור איך לדבר עם אחרים ולקבל אותם.

אני לא בטוח כמה זה עוזר השיתוף הזה, במיוחד שאין לי הצעה קונקרטית.. אבל אולי בכל זאת...

הלוואי ותרגישי טוב!