היי קלרה

תחושת הבדידות הזאת שלא עוזבת 

עם התחושה ששום דבר לא משנה היא תחושה לא קלה בכלל

אפשר להרגיש שהיא מצמצת  כל זיק של תקווה אם נחווה

ועדיין מקווה שתשאירי את אותה תקווה שיהיו  אנשים שיהיה לך נעים איתם

ושהם יהיו בחיים שלך ישארו ויעריכו את חברתך ואת החברות שאת יכולה להעניק

גם אם לא מרגיש ככה יש עוד אנשים שונים מאלה שהכזיבו 

שיכולים להיות אלה שיפיגו את הבדידות

ותמשיכי גם מתוך הכאב לנסות למצוא אותם

שולח לך🙌

הבעיה בבדידות היא שהיא הורגת את שמחת החיים וגורמת לאדם להרחיק את עצמו עוד יותר מקשר אנושי וחברתי וככה המעגל הזה ממשיך ומתחזק. 

נסי לשבור את המעגל, לכי לסיבוב בחוץ. אפילו בלי לדבר עם אנשים. סתם להסתובב בקניון עם אוזניות או באיזשהו פארק ציבורי. תשברי קצת את בלבד.

בול מה שכתב ציפור אש.

אישית איתי הכל היה בסדר גמור במשך חודשים אפילו...

אבל פתאום שבוע שעבר זה הגיע.

אתה בהיי מטורף בעבודה ואז שמגיע הערב, אפילו כשאתה עוד בעבודה, כבר חמש שש בערב, מתחיל הדאון.

ובבית, בכלל... פשוט דאון אחד גדול.

אישית, התחלתי לחזור לריצות אינטרוולים כדי לשפר סיבולת לב ריאה.

בחמישי הבטחתי לעשות ריצה לא משנה מה, גם אם יהיה קר.

עשיתי וכבר שהתחלתי, הרגשתי את התאומים ברגל שמאל כואבים, בשוק מהריצה הקודמת יומיים לפני כן.

אבל לא הפסקתי. עשיתי את כל החצי שעה בכאבים גדולים....וכאשר צריך ללכת, אז בצליעה.

למה? כי כאב פיזי זה קטן לעומת כאב נפשי (בדידות למשל) ועם זה אוכל להתמודד בקלות.

היום שוב חזרה ההרגשה, חזרתי אחרי עבודה.

חצי שעה על הספה ועשיתי אימון בטן של 25 דקות (דרך אפליקציה ספציפית, 24 תרגילים). קריעה של החיים.

רציתי להרגיש עייף, מותש, שאירדם מהר הלילה ושמשהו יעסיק אותי.

ברגיל עושה אימוני משקולות אז מנסה להכניס עוד קצת.

אני מנסה לקחת את זה לכיוון הכושר ... זה מוציא אגרסיות, משפר מצב רוח, מתיש.. ממליץ.