חוויתי את הכוח הגדול של זה. 

שמרתי בבטן לתקופה מסוימת, והרגשתי שכבר רציתי לדברר את זה החוצה. ולא בשאלה שנשאלה ספציפית אליי, אולי קצת מתוך הקשר, אבל הרבה מתוך יוזמה אישית שלי. וזה תמיד נעים לשבור את ההרגל של לענות רק לפי דרישה של מישהו אחר. ואני תמיד חווה את זה מחדש. אני מעריכה את היוזמה הזו כי היא לא ההרגל. 

הפנים והחוץ. זה מאוד נוכח.

יש כאילו מעין מתכון שמשלב את שניהם בצורה שמיטיבה איתי. אני מנסה לגלות אותו, לא לשבור אותו כמו שרציתי להוכיח לעצמי פעם, להוכיח שאני יכולה בלעדי המתכון הסודי הזה.

מרוב חוץ אני רק רוצה את הפנים, מתעלמת, סוגרת, משתיקה. כי כמעט ואין לי זמן לספוג אותו עד לפעם הבאה. 

אבל מרוב פנים, אין לי רגע דל. זה תמיד היה המקום המועדף.

אולי בגלל שהעננים בחורף סוגרים עליי, טיפות הגשם חוצצות בין בני האדם, כולם ממהרים גם הם למקום מוגן. אני מזדהה איתם, ושמחה שהרצון שלי לא יתום בעולם. 

יש גם את הפנים שהוא החלל של המחשבות, גם הוא כמעט לא רוצה להוציא את שבתוכו, הוא מעדיף לקחת את המחשבות שמתעופפות בחלל המשותף של כולם.