אין סיכוי בעולם שמישהו יפגוש אותי ברחוב, ידבר איתי בפאב, יהיה החבר הכי טוב שלי כל החיים ויהיה לו שמץ של מושג מה קורה אצלי בפנים. אני אמן האשליות, מאסטר ההטיות, אם היו מחלקים פרס נובל על פער בין מה שקורה בפנים למה שנראה בחוץ הייתי מקבל כבר 5. תקשיבו טוב טוב, לאף אחד אבל לאף אחד  מהאנשים שאני מכיר בעולם אין שמץ של מושג מה מתחולל אצלי בפנים, מה אני עושה שאני לבד ועל מה אני חושב. אז מזל טוב וסימן טוב אתם תהיו הראשונים.

נראלי שאני אתחיל מזה שאני פשוט לא מבין את העולם הזה, כל הילדות שלי אני זוכר את עצמי לבד, אמא עובדת ואבא לא בתמונה (לזכותה של אמא היא נתנה לנו אהבה והיה אכפת לה, אבל היא פשוט לא יודעת לחנך ויש לה מליון בעיות משל עצמה). אני איכשהו נפלתי בין הכיסאות, תקראו לזה השגחה פרטית תקראו לזה מזל תקראו לזה איך שתרצו אבל בשורה התחתונה אני לא הסתבכתי בשום דבר פלילי, כן... התמכרתי לנייס גאי והייתי מעשן כמעט כל יום בגיל 17 אבל איכשהו הפסקתי עם זה והמשכתי לעשן רק מריחואנה וחשיש עד גיל 23 בערך ואז גם הפסקתי עם זה.

תמיד היה לי מחשבות אובדניות אבל לא אמיתיות, אף פעם לא באמת התכוונתי לגעת בעצמי, רק רציתי שאלוהים יתן לי צומת לב. בעצם כל הבאלגן שיש לי בחיים קשור לאלוהים הזה. אתם צריכים להבין משהו, אתם צריכים להבין איך אני תופס את החיים, אם אין פה תכלית, משמעות, כוח עליון, משהו שיתן אהבה אינסופית ואושר אינסופי אז אין למה לחיות. אם אנחנו פשוט חתיכות של כלום שבאו מחתיכות של כלום שבאופן אקראי נפגשו ויצרו אותנו, אם הכל פה במקרה ועניין של סיבה ותוצאה בלתי סבירה בעליל מבחינה סטטיסטית אז אין לי למה לחיות. 

זה בעצם השורש של הדברים, לפחות ככה נראה לי... איך להתחיל להסביר מה הבעיות שלי מתוך הדבר הזה זה כבר עניין אחר, כבר צריך לרדת לרבדים יותר אישים, לפרטי פרטים ואני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל, אבל נראלי שפשוט חשוב שאתחיל באופן אסוציטיבי, מה שעולה לי בראש ראשון מתוך כל הבאלגן בחיי.

התחלתי תהליך של חזרה בתשובה לפני שנתיים בערך (אני בן 27), לפחות ככה אני אומר לכולם, האמת היא לדעתי שאני בתהליך של מלחמה עם התשובה. למדתי באופן יחסי הרבה מהכתבים היהודיים, מכל מני סגנונות עמוקים יותר, עמוקים פחות, ברורים ולא ברורים. כל זה כאמור בשביל למצוא משמעות בחיים הללו. החיים כחילוני היו סה"כ סבירים, היה לי דכאונות לתקופות קצרות וארכות, אבל גם היה הרבה כיף. מתישהו הכיף הזה לא הספיק לי, הוא התחיל להרגיש חסר ולא אמיתי, הוא התחיל להרגיש מזוייף אבל יותר מהכל הוא הרגיש מנותק מהמציאות. תמיד הייתי פלספן והייתי מדבר על משמעות החיים אבל הגיע שלב בחיים שזה כבר לא הספיק. וככה מצאתי את עצמי לומד על החיים במקום כלשהו בארץ שמתכנסים בו פעם בשבוע ולומדים על החיים מתוך היהדות, ולמען האמת התאהבתי ברעיון, לפחות הרעיון החלקי שגילתי שמה, שיש משמעות, שהכול טוב באמת, שיש מי שמנהל את העולם.

מוזר לי שדווקא שבחרתי לכתוב את זה קודם, שזה הדבר שעלה בידי להקליד, מה שבטוח שזה ממש הרגיע אותי. היה לי יום קשה היום, לא יצאתי מהחדר וראיתי פורנו פעמים למרות שאני מנסה להיגמל מזה. אני שונא את עצמי על זה שאני רואה פורנו. אני שונא את עצמי כשאני הופך להיות חיה חרמנית שכל מה שמעניין אותה זה לגמור, שמנסה לספק את עצמה בכל דרך אפשרית ואחרי שנים של צפייה בפורנו כבר ניסתי הרבה דרכים לצערי. 

תודה על הבמה.