הי יולו

נראה שבנית לעצמך ממש יופי של תוכנית שיקום.

להפני הרבה שנים גם אני שמעתי שיש דבר כזה וגם לי הכללית לא הסכימה לתת לתל השומר ונתנה לי לבית לווינשטיין והאמת עשיתי שם במשך כמה חודשים, שלושה ימים בשבוע, בדיוק את מה שאת עושה רק בלי רצפת אגן (אז לא היה צורך).

שנים אחרי עשיתי תוכנית שיקום רצפת אגן עם ביו פידבק במאיר בכפר סבא וזה היה מעולה אבל די מהר אחרי שסיימתי נטשתי את התרגילים שעושים לבד, היה לי משעמם וקשה בלי הדרבון הביופידבק שמראה את השינוי. לשמחתי השיפור ברובו נשמר.

ממש בהצלחה עם התוכנית הנפלאה שבנית לך

תודה רבה ששיתפת,

איזו תוכנית שיקומית מותאמת אישית נפלאה.

שני דברים שבלטו לי וחשוב להדגיש. הצד הנפשי הוא חלק בלתי נפרד מהשיקום וטוב שיש אליו הייתחסות ואת נפגשת עם מטפלת באומנות. ודבר נוסף, השיקום לא מסתיים במסגרת בה מטופלים למשך 3 שבועות עד 3 חודשים, אלא תוכנית המלווה וניתן להתמיד בה לכל אורך השנה והשנים.

צודק לגמרי, התרגילים שכל אחד יכול לעשות, אפילו בשכיבה במיטה יפעילו וישמרו על מה שצריך במוח דרך השרירים.

הפטנט שלי להתמיד, זה לעשות את זה בבוקר לפני שממש קמים, אפילו לפני ציחצוח שיניים

ממשיכה בשיתוף של השיקום שלי

השבוע סופסופ הזמינו אותי למרכז השיקום של כללית בצומת כח ליד קריית שמונה.

הגעתי ביום שני, בדרך ארוכה וסוערת, אבל מה לא אעשה בשביל להשתקם... המיקום לא היה פשוט להגיע בחסות הערפל, אבל צלחתי את זה.

לקחתי חופש מהעבודה כי ארגנו לי לוז של 45 דקות עם 4 גורמים: פיזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק, אחות ותזונאית... חצי יום כזה 

לא ממש עשו לי שיקום, אלא יותר שיחות ואבחונים שלא הסתיימו.

הפיזיוטרפיסטית נתנה לי שיעורי בית לחשוב על מטרות וחלומות. אמרתי שאשמח ללכת יותר טוב, לרקוד ואולי להצליח לרוץ...

למחרת הזמינו אותי שוב לפגוש בצהריים רופא שיקומי ולהגיע שוב לפיזיותרפיה.

אם מישהו עוקב, ימי שלישי מוקדשים בבוקר פיזיוטרפיה בכרמיאל ואחרי נסיעה לטיפול אלטרנטיבי בנהרייה. אז הספקתי לעשות שעה פיזיותרפיה וביטלתי את נהרייה (עם הסערה היה כדאי לעשות את זה בלי קשר, כי יש שם הצפות).

הרופא היה מאוד רציני, עשה לי בדיקה שמשלבת בדיקה נוירולוגית ועוד דברים שלא הכרתי. הציע לי להביא את הMRI שייסתכל בפעם הבאה. כשהסתכל על הצעידה שלי הוא אמר לי שאני זורקת את רגל שמאל, היה קצת עצוב/כואב לשמוע את זה, קיוויתי שאני כבר הולכת בצורה שנראית יותר רגילה... 

בהמשך אצל הפיזיוטרפיסטים, שאלו אותי אם זה בסדר שסטודנטים יתלוו, כמובן שהסכמתי, אני בעד לקדם למידה...

אבל זה לא היה פשוט שהם ביקשו שאצעד מלא פעמים כדי לראות את כל מה שלא בסדר...

ואז הפיזיוטרפיסטית האחראית שאלה אותי אם אני רוצה לרוץ עכשיו. אמרתי שגם אם אני רוצה, אני לא יכולה...

כבר מעל 7 שנים לא ניסיתי. לפני בערך 7 שנים כשהבנים שלי היו יותר צעירים שיחקתי איתם כדורגל במגרש ובפעם האחרונה רצתי אחרי הכדור ופתאום הרגשתי שאין לי רגליים, משהו לא מחובר ואני תיכף אפול. מאז הפסקתי ולא ניסיתי. ואז היא אמרה ששני פיזיוטרפסטים ייתנו לי יד וישמרו עלי ונעשה את זה יחד. ואז עשינו את את זה, הסטודנטים הסתכלו על "מופע" מוזר. כי בשביל לרוץ כנראה צריך שכף הרגל תהיה חזקה לקבל תמיכה מהרצפה ואצלי אין שם כוח אז מניחה שהריצה הגיעה מהאגן, מניחה שזה לא נראה כמו ריצה, אבל בהרגשה זה קצת לרוץ.. זה שימח והעציב אותי יחד.

בהמשך היא השאירה אותי עם הסטודנטים שבמשך אולי שעתיים עשו לי מלא אבחונים ולס סיימו. אז מבחינתי עוד לא ממש עשיתי שיקום, יותר מלא אבחון... נראה מה יהיה הלאה.

לצערי צריכה להפסיק את הטיפול הפיזיוטרפיסטי בכרמיאל, כי המערכת בכללית לא מאפשרת כפילות כזו. אשאר שם רק עם רצפת האגן.

יש לי עוד לפגוש פסיכולוגית שיקומית והם רוצים שאעשה אבחון קוגנטיבי, המון אבחונים ולא כל כך ברור לי למה...

הם הציעו שאגיע 3 פעמים בשבוע, אמרתי שזו נסיעה ארוכה ומעדיפה לרכז יותר בפעמיים. בינתיים זה יותר מתיש מאשר משקם.

המון נסיעות בחורף, מזל שאני בטוחה באוטו הישן שלי ונגישה דרכו לאן שאני רוצה.

הי יולו

לפני הרבה שנים עשיתי שיקום דומה בבית לוינשטיין, האמת שאני לא זוכרת את האבחונים אבל זוכרת ממש טוב את הנסיעות הארוכות שלוש פעמים בשבוע מבנימינה לרעננה.

המטרה שביקשתי להגיע אליה הייתה להצליח לרוץ שוב כי כמוך גם אצלי אבדה היכולת הזו וגם להצליח שוב לקפוץ במקום.

אבל סייגתי ואמרתי שגם אם לקומה העליונה הזו לא אגיע אבל בדרך תשתפר אצלי ההליכה אז זה יהיה נהדר.

בסיום של 3 חודשים לא הצלחתי לרוץ וגם לא לקפוץ אבל ההליכה ממש השתפרה ולימים המאמנים שלי בקרב מגע, שספורט זה המיקוד שלהם ולא שיקום, הצליחו לבודד בתנועה שלי את מה שצריך לשנות והיום אני מצליחה לרוץ קצת ולקפוץ קצת.

המון המון בהצלחה

מעדכנת שסיימתי את השיקום הרישמי של צומת כוח ונותרתי עם השיקום העצמי.

אפשר לקרוא לזה לא שיקום , אלא אורח חיים שיהיה לתמיד חלק מהשגרה שלי.

אני בהודייה על זה שאני עם יותר כוח לצעוד, לשחות ולרקוד.

וגם בהודייה על זה שעוד לא יכולה לרוץ...

יש מדד לצורך באמצעי עזר (שאני לא צריכה, אבל הייתי בגבול הנמוך של זה) ועליתי בציון ל52 שזה אומר שהשתפרתי בשיווי משקל ועוד.

מבחינת ביטחון עצמי של הגוף, לצערי אני עוד רחוקה מלהרגיש ביטחון, לא יודעת איך נראית ההליכה והשיווי משקל, מרגיש לי לא בטוח עם הגוף הזה שהוא שלי ... לאט לאט יהיה בסדר