אם היית פה לידי והיית מרשה לי הייתי נותך חל חיבוק גדול. חיבוק כמו שאני נותן לבת שלי כשהיא חוזרת בסוף שבוע מהלימודים ובאה לבקר אותנו. חיבוק אבהי, דובי כזה.

ברור לי שלא תרשי לי, אפילו וירטואלית בגלל כל מה שכתבת, אבל לרגע פשוט תדמייני את זה - באופן הכי אוהב שיכול להיות.

אין לי כל כך מה לאמר, פרט לעובדה שהוכחת לנו, שתמיד יש איזה פחד אחד שעליו לא נוכל להתגבר וזה הכי בסדר בעולם יקרה.

מחזיק לך אצבעות שתמצאי לך את שסתום הרגשות הנכון, דרכו תוכלי לווסת את מה שמצטבר לך בבטן ובלב ועדיין מבלי לפגוע בעצמך, ומבלי להתמכר לכל מיני דברים שברור לנו שלא יעשו לך טוב.

אני כן עדיין בעד עזרה - השאלה איך מצליחים לסמוך על האדם הנכון.

תבואי לפה עוד ? התגעגענו ...

היי את!

לקרוא את הבלוג שלך, זה היה ממש וואו...

כישרון מדהים, מרתק ומעננין עד הסוף.

את יודעת לנתח ולהרכיב את כל הזוויות ולהגיש את המסקנות, שמי שקורא לא נשאר אדיש ומבקש עוד.

זוהי מתנת היצירה, והיא ברכה עצומה, שגם אנשים עם נסיון עשיר ורב  לא יצליחו לבטא את עצמם כמו שאת הוכחת.

כל התוכן היה עמוס ומרתק להפליא, ונכון,אני יודע שמדובר על כאב עצום! כאב שאני מאחל לך שיחלוף מהר.

אני בטוח, שנכון לך עתיד מזהיר כי את מאוד חכמה ונבונה.

הלוואי והיה לי ורק קצת מזה.

בכל מקרה, רציתי להגיד לך תודה ולאחל שהכאב יגמר.

יש משהו מאתגר בפחד, כאילו אנחנו צריכים להתגבר עליו. לעשות דברים למרות הפחד. והרבה פעמים לפעול למרות הפחד מביא לתוצאה חיובית. 

חייב להיות שיווי משקל מסויים כשמחליטים להתייצב מול הפחדים. אם אתה מתכוון לעשות משהו שמפחיד אותך, אתה צריך להרגיש באינטואיציה שלמרות שזה מפחיד אתה תצליח לשרוד את זה ותרוויח באופן משמעותי. וזה האופן שבו מחליטים איזה סיכונים לקחת ואיזה לא.

לעשות משהו מפחיד כשהאינטואיציה אומרת לך שלא תשרוד את זה זה לפגוע בעצמך.

אז אולי מה שאת מחפשת זה את האינטואיציה שלך. את המצפן הפנימי שיודע לאן ללכת, ולמה, ובשביל מה. וכל עוד לא מצאת אותו זה סוג של כאב פנימי, תחושת חוסר. געגוע לעצמך. וברגעים של פחד את פוגשת את עצמך שמתעוררת בפנים כי היא מזהה סכנה. וההתעוררות הפנימית הזאת באה לומר לך שהקיום שלך חשוב. את צריכה להקשיב למצפן הפנימי הזה. כי המצפן הזה זה האינטואיציה שלך. זה את בעצם. את יודעת שאת חשובה. את מאמינה בעצמך.

אז אולי את עדיין לא יודעת למה את חשובה, זה בסדר, לפעמים לוקח שנים למצוא את המטרות שלנו ואת התכלית שלנו. ולפעמים לוקח שנים להבין שתמיד היינו חשובים. אבל האינטואיציה שלך מבקשת ממך להתאזר בסבלנות. להאמין בעצמך שגם אם לא מובן עכשיו איך, יש לך משמעות ותמצאי את עצמך וכל הפאזל יתחיל לקבל צורה. בינתיים, כשאת לא מוצאת את עצמך, פשוט תקשיבי לקול המעומעם שלה שאומר לך לשמור על עצמך.

הסבלנות הזאת, האמונה, זאת בעצם אהבה. והיא מאירה. וכשיש אור הרבה יותר קל למצוא את החלקים. ואז כשתמצאי את החלקים ותראי כמה את באמת מדהימה, את תשמחי מאוד. ואז כשתראי אנשים שנמצאים בחושך, שלא רואים בעצמם כמה הם יקרים, זה יעשה אותך עצובה. אבל לא עצבות דפוקה של דיכאון, אלא עצבות כזאת שתגרום לך לרצות להאיר את העולם. ואז תצאי ותעשי חסדים, ותעזרי לאנשים, והם יעזרו לעוד אנשים, ואז היה לך סיפוק. וזה ייתן לך כוח להכפיל את הטוב שאת עושה בעולם. ואז יהיה לך כפול סיפוק, ויהיה לך כפל כפליים כוח לעשות טוב. ואז תהיי שמחה על כל הטוב שיש, ועצובה על כל מה שלא טוב.

אז זה לא מבלבל? אנחנו שמחים או עצובים? ביהדות יש דרך נפלאה לתמרן בין הרגשות האלו. יש זמנים מיוחדים להכל. יש חגים שמיועדים לחגוג את כל הטוב שבעולם, את כל האור שבעולם, את הנצח שבתוכנו. ויש ימים של צום ואבל שבהם אנחנו מצטערים על מה שחרב, אבל כמו שאמרתי, זה לא צער של דיכאון וחוסר אונים, זה צער של הפקת לקחים, שנראה כמה אנחנו יכולים לבנות ולהאיר. ואז כשנגמר הצום והאבל, חוזרים לזמנים של השמחה, כי אי אפשר לשנות את העולם מתוך מקום של עצבות. 

לכן, חשוב שתדאגי לעצמך, כי כשאת בריאה ושמחה את הופכת את עצמך לכוח שיכול להאיר. את לא נהנית רק כדי שיהיה לך כיף וזהו. את נהנית כדי שתהיי שמחה וחזקה ותוכלי לעזור לבנות פה את העולם. זה גם עוזר לשמור על פרופורציות ולא להיסחף. כי מי שחי רק בשביל הכיף מאבד את הטעם.

אבל כשיש לך משימה, את נהנית מהעולם, אבל בפרופורציות, את מחפשת סיפוק ולא רק הנאה. וסיפוק זה משהו שנשאר.

אז סבלנות. אולי את לא מרגישה סיפוק עכשיו, אבל זה יגיע. תאמיני בעצמך. ותאמיני בעולם. רבי נחמן אמר "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל אז תאמין שאפשר לתקן" וזה גם בנוגע לכל ההתחממות הגלובלית והפלסטיקים והכל. אפשר לתקן הכל. אבל רק מתוך שמחה ואמונה. אי אפשר לתקן כלום מתוך עצבות ודיכאון. לכן תשעה באב זה רק יום אחד בשנה, להזכיר לנו מה אבד לנו, כדי שנתקן. אבל שאר השנה צריכים לשמוח, כי אנחנו בונים ומתקנים, ואי אפשר לעשות את זה מתוך עצבות. 

וצריך להאמין שאנחנו נצליח. לא לחשוב שהכל אבוד. כי אם אתה חושב שתיכשל יש יותר סיכוי שתיכשל. אז להאמין שנצליח, גם כשלא ברור איך.

היי :) אני מקבל את מה שאת אומרת, יכול להיות שהבאתי כיוון שלא בהכרח מתאים לך, כמובן שכל אדם רשאי להחליט מה מתאים לו, וזו נקודת המוצא שלי בכל רעיון שאני משתף. 

ובכל אופן העניין הזה הוא לא במהות מה שכתבתי. המהות היא, החלק העיקרי שביקשתי לשתף איתך היא את נקודת מבטי בכך שהריגוש שחשים בשעת סכנה לא מצביע על דחף להיפגע, אלא להיפך, החלק החי שבתוכך שמתעורר נוכח סכנה דווקא משום שהוא מבקש לשמור על עצמו. וזאת בניגוד למחשבה שאת כביכול רוצה להיפגע.

אני מודה שקשה לי להבין למה את לוקחת את זה למקום של "מחליטים בשבילי" אף אחד לא מחליט לך כלום. כפי שאת רואה, את עושה מה שאת מחליטה. אני מציע משהו שאני מזהה כיעיל, וכמובן שהדברים הם לפי נקודת מבטי ואת חופשיה להחליט אחרת, יש צורך בכלל לציין את זה?

פעם עבדתי בתור עוזר אישי של איזה איש עסקים, והוא ביקש ממני שאנהל לו את לוח הזמנים, ושאם הוא בפגישה והגיע הזמן ללכת לפגישה הבאה, שאני אבוא ואגיד לו שהגיע הזמן לסיים. כפי שאת מבינה, לא "החלטתי בשבילו" באופן כזה שאני "שולט" עליו, "החלטתי בשבילו" בתור שירות. כי הוא זיהה שזה מה שיעזור לו. ובחיים האלה, כפי שאת אומרת, יש עשרת אלפים דברים לעשות, ואני משתף מערכת שעוזרת לנו לסדר את כל הדברים האלה, מעגל שנה, זמנים, מנהגים, מצוות, טעמים, סיבות, סדרי עדיפויות, עומקים. זה בסדר גמור אם זה לא מתאים לך, אבל אין טעם לצייר את זה כאיזו מערכת כפייתית. אף אחד לא מנסה לשלוט עלייך. 

אין אף גיבור בגלל שאת הגיבור. וזה התכלית של כל העניין הזה, כל המהות היא להבין שיש לך כוחות, וכל החגים והכל אלו הזדמנויות להעמיק לתוך אספקטים שונים בתוך עצמך. "פגישות" עם כל מיני חלקים שלך. ולוח השנה הוא העוזר האישי שלך שבא ואומר לך "הגיע הזמן לפגישה הבאה".

למשל, חנוכה הוא חג של ניצחון האור על החושך, חג של תקווה, היוונים נכנסו לבית המקדש וטימאו את הכל, ולא נותר שום שמן טהור להדליק בו את המנורה, את האור. ובסוף מצאו כד קטנטן של שמן שהצליחו להדליק איתו אור למשך שמונה ימים. וזה בא להראות איך גם כשהכל נראה אבוד, כשהכל ממש חרב ונראה שאין כבר שום טעם, תמיד יש איזה "כד שמן קטן" שיכול להפוך את כל המציאות החשוכה למציאות מוארת ושמחה. אז החג הזה בעצם מאפשר לך "פגישה" עם תקווה.

אחר כך יש את טו בשבט, שזה חג לאילנות, שזה זמן להיפגש עם הטבע, להיזכר שמי שברא אותך גם ברא לך אילנות ופירות טובים כדי להאכיל אותך ולתמוך בך, וזה מזכיר לך שסך הכל מי ששם אותך פה גם שם פה את מה שאת צריכה כדי להתקיים ולשמוח, בעצם, זה מזכיר לך שאת רצויה כאן,  שתרגישי בבית. וזו הזדמנות שלך "לפגוש" את העובדה שהטבע דואג לך. שנולדת לעולם שבנוי באופן כזה שהוא מספק לך את מה שאת צריכה כדי להתקיים.

וכל חג נותן לך אפשרות להעמיק יותר ולהרגיש בטוחה יותר. אני אישית מאוד מתפעם מהיעילות ומהעומקים של זה ומאינספור הדרכים שזה תורם לי. אבל אני משתף רעיון וזכותך שלא להתחבר :)