נדמה לי לפעמים שבכל פעם שאני חווה תחושת ניצחון ואופטימיות אל מול היגון והחושך, בכל פעם שאני מרגיש שאני מתעלה ורואה את הקושי כאתגר, ומשם כאתגר שאפשר לעמוד בו, מעבר לפינה מחכה לי נפילה עמוקה. תחושת סף ייאוש שמזכירה לי "חביבי, אתה עוד במלחמה, מוקדם מדי לחגוג.." והחושך עמוק יותר, כאילו מסמן לי להבחין באיזה כוכב רחוק וייחודי, כזה שניתן להבחין באורו המנצנץ רק מתוך חשיכה כהה. וזאת המשימה, להבחין, "גם פה יש אור". הרגע הזה של ההבחנה באור, שם הניצחון מתרחש. בחלקיק שניה. בתוך הראש. (זה הכל בראש אומרים..)

אולי הדבר נרמז במה שנאמר על נרות חנוכה, "הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם - אלא לראותם בלבד"  - להבחין וזהו. בלי הסברים, בלי היגיון. כמו נרות חנוכה, כך הכוכבים, אין אנו יכולים לגעת בהם, והרי הם במרחק שנות אור מאיתנו. אבל משהו מתרחש בלב למראה הכוכבים, משהו נפתח. איזה רושם נוצר בלב.

השמחה שבלב מחזיקה מעמד יום או יומיים, ואיכשהו הכל מתחיל להתעמעם, כמו מכין אותי לחפש עוד רסיס אור אבוד. ואז עוד יום או יומיים של חיפוש, של התפלשות בבוץ. ושוב, שמחה. "נאס"א גילו כוכב חדש".

כל זה מין תהליך כזה של "הלוך חזור" בין חושך לאור. ואם התפקיד שלנו למצוא עוד אורות קטנים, החושך הוא הכרחי.. מי מוצא כוכבים כשהשמש זורחת??
אז מה, כל החיים הולכים הלוך חזור בין חושך לאור? לא נמאס?? כמה אפשר?? נמאס לחפש חניה!! מתי כבר נוכל לקחת את כל רסיסי האור הקטנים הללו ולייצר מהם ניצחון מוחץ, בלי להיגרר שוב לעוד קרבות..?

וראה זה פלא, בחודש כסלו מצאו חניה. שהלא חג החנוכה נקרא כך על שם הניצחון שהיה לחשמונאים על מלכות יוון, ובכ"ה לחודש כסלו הפסיקו את הקרבות והמלחמות. ומכאן השם "חנו (מלשון חניה) בתאריך כ"ה לחודש כסלו". 

נצחונם של החשמונאים נחשב לניצחון בקנה מידה מרשים ביותר. הם היו מעטים, והיוונים היו רבים. במובן הפיזי היוונים היו חזקים יותר, ובעלי צבא עוצמתי  יותר, ובכל זאת החשמונאים נצחו. מהו אם כן הנשק העוצמתי שהיה ביד החשמונאים, זה שאפשר להם לנצח? את התשובה לכך אפשר ללמוד דווקא מהאויב. מה איים על היוונים, שגרם להם להילחם ביהודים?

במצרים, פרעה הפרנואיד ראה איום בקצב ההתרבות של היהודים, הוא דאג שאם היהודים יהיו רבים הם עלולים להילחם בו, ולכן החליט להשליך כל תינוק יהודי לים ובנוסף לכך להעביד את בני ישראל בפרך, לדכא אותם, להשפיל את רוחם. טקטיקה זו לא עבדה לו ובני ישראל יצאו ממצרים ביד רמה כאשר מצרים חרבה. בממלכת אחשוורוש, המן העמלקי ביקש להשמיד את כל היהודים במעין מלחמת אגו. כביכול העולם לא מספיק גדול להכיל גם את האגו העמלקי וגם את היהודים, ובסופו של דבר הושמד בעצמו. לאחר שלא צלחו שונאי ישראל להשמיד את היהודים באופן פיזי, במלחמת החשמונאים והיוונים,  המלחמה נועדה לפרוק את עם ישראל מנשקו, הזהות היהודית. היוונים לא רצו לחסל את היהודים באופן פיזי, מה שהם רצו זה לחסל את הזהות היהודית, ולכן אסרו על היהודים לקיים מצוות, אסרו על היהודים לשמור שבת, אסרו לאכול כשר, פרצו לבית המקדש, העמידו צלם טמא בהיכל וטימאו את כל השמנים המעולים והטהורים שמהם היו מדליקים הכהנים את המנורה, המנורה שהייתה משפיעה אור נפלא, אותה הם רצו להשבית. הם הבינו שכלי הנשק שלנו הוא האור. התורה היא אור, ובשפת הגמרא התורה נקראת "אורייתא" מלשון אור. היוונים ביקשו להשכיח מהיהודים את התורה.

התורה מלמדת אותנו להסתכל פנימה, לתוך הנפש, לעבוד על בניה מתמדת של המידות ולמצוא את העוצמות הפנימיות החבויות בנו. ואילו היוונים התעצלו מלהסתכל פנימה, הם העדיפו לכבוש ערים ומדינות וולשלוט מבלי לכבוש את יצרם, בלי לעשות עבודה פנימית. לנפנף בשרירים רחבים ובפרצופים קשוחים. "הגודל קובע" זו שיטת הלחימה של החושך, להציג מצג גדול ומנופח, ולהיעלם תוך רגע כאשר להבה קטנה וחיננית מפלחת את כל מציאות החושך, ואפילו מתהדרת יותר על הרקע השחור.

היוונים הרגישו נחותים ומאויימים מאלו שהם גיבורים אמיתיים, אלו שהעוצמה שלהם נובעת מבפנים, באותנטיות, בלי הצגות. כאלה שמושלים ברוחם. ולכן ניסו למכור לנו את המודל העצל ותינוקי שלהם לגבורה והצלחה, וביקשו לאט לאט לכבות ולקרר את המנוע הפנימי שהוא סוד עוצמתם של היהודים.

רבי נחמן כותב "טיפה מן האור דוחה הרבה מן החושך" והדבר ברור, האור הכי קטן שיש מבטל את מציאות החושך. והדבר מסביר מדוע החשמונאים שהיו מעטים ניצחו את היוונים שהיו רבים. משום שהחשמונאים נלחמו בשם האור, יחד עם האור. בשם האופטימיות. ואילו היוונים נלחמו בשם הפחד, העצלות והחושך. 

והנה, אחרי שניצחו החשמונאים את היוונים וכבשו בחזרה את בית המקדש, עדיין נותרה בעיה, לא היה שמן להדליק בו את המנורה, היוונים טימאו את כל השמנים. זה לכאורה אמור להכניס את החשמונאים לעצב ולדכדוך, הרי הם ניסו את כל כוחם במלחמה אמיצה והירואית כדי להגן על האור, והנה, לאחר שהביסו את היוונים, אין שמן כדי לייצר אור, לכאורה, מטרת העל של המבצע לא הושגה.. אבל לא. הניצחון הוא על ידי אופטימיות, גם כשלא ברור איך יוצאים מזה, צריך להאמין שנצא מזה. גם אם לא יודעים איך. או בלשון חז"ל "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם - אל יפרוש עצמו מן הרחמים" אופטימיות היא שם המשחק. החלו החשמונאים לחפש במרץ בכל פינות בית המקדש ומצאו כד אחד קטן של שמן, שהיה עדיין סגור וחתום ונשאר טהור. הכד הזה הספיק להאיר את המנורה למשך שמונה ימים (משך הזמן שלוקח להפיק שמן חדש עבור בית המקדש). הכד הקטן הזה, שכל כולו תמצית של אופטימיות, הוא ה"נס" שאנו חוגגים בחג החנוכה. הוא זה שמסמל לנו שלעולם אין להתייאש אל מול החושך. אפילו שהחושך נראה גדול ועוצמתי מאיתנו. 

המנורה מסמלת את כל רסיסי האור שדולקים יחדיו ומאירים באור יקרות. בכל יום מימות החנוכה מוסיפים עוד נר לחנוכיה, ביום הראשון מדליקים נר אחד, וביום השני שתי נרות, וכך כל יום מוסיפים והולכים עד שביום השמיני מדליקים שמונה נרות. אולי כדי להזכיר לנו, בכל מלחמה פנימית אוספים עוד אור אחד. אבל בסופו של דבר המנורה תאיר במלוא עוצמתה. המנורה הפנימית שבנפש שלנו. היא תהיה מוארת, כבר לא נצטרך לחפש אחר רסיסים, המנורה שלנו תדלק ותאיר בכל עוצמתה. בכל מקום שנלך נפיץ אור מיוחד, אהבה ואופטימיות.

אז בינתיים, כל פעם שאנחנו נזרקים לנו למקום חשוך, נמהר להביט אל עבר נקודות האור בחיינו, בכל פעם נקודה חדשה, כוכב חדש, שלקחנו כמובן מאליו, וברגע שנבחין בהם, כבר משהו בתוכנו יהיה מואר יותר. משום שכל מה שצריך זה "לראותם בלבד".