תודה שרי.

המטפלת שלי כל הזמן אומרת לי ללכת לדיאטנית- היא גם רוצה לתת לי שמות. ושאני חייבת ואין ברירה. כבר כמה פגישות רצוף אנחנו מדברות רק על זה כמעט.

היא אמרה שלא נחכה עד שאצליח להקיא.

וזהו עכשיו כבר הצלחתי.

ואני עדיין בלי דיאטנית.

כתבת בתגובה אחת גם את השאלה וגם את התשובה. ביחד.

אחת הסיבות שכל כך קשה לי לקבוע אצל דיאטנית זה שאצטרך לקבוע תוכנית וגם לעמוד בה.

האם אעמוד בה? לא יודעת:(

מה עוד אפשר לעשות?

דיאטנית טובה נראה לי תדע לעזור לי לעמוד במה שהיא תגיד.

אבל באמת, מה עוד אפשר לעשות?

ממש תודה אוראל.

התגובותת שלך תמיד חזקות.

כל מה שאתה אומר זה נכון.

באמת נכון.

הכל הכל אני מבינה. בראש.

אבל כשאני מרגישה רע, שום הגיון לא עוזר.

כי פשוט אין פה הגיון. הגיון לא יבין את זה.

כי הבנה יש. אבל לא הגיון.

תותי, אמרת שבאמת איך תתחייבי לתוכנית. אז אולי צעד צעד? תקבלי תוכנית ודברי עם הפסיכולוגית איך להתמיד ביישום? אולי יש לה רעיון?

את צודקת, לא צריך היגיון.

אני מאמין בך שתצליחי ותהיי בריאה ושמחה למרות הכל. לא יודע איך, אבל אני מאמין. וזהו. בלי היגיון. 

אני מאמין שיום יבוא ותראי את הקשיים של העבר ותטפחי לעצמך על השכם ותגידי "איזו אלופה אני שלא ויתרתי, אפילו שלא היה לי שמץ איך אני עוברת את זה"

ככה, בלי היגיון. 

זזתי לפני שתזרקי עליי כפכף וירטואלי :)

תודה אוראל.

לא התכוונתי לזרוק כפכפים על אף אחד.

אני לא בנאדם שזורק כפכפים.

בטח לא על אנשים מדהימים כמו שרי ואנונימית. ואתה.

הכל יצא ממני. ואני שוב מבקשת סליחה. אולי גם אמחק את זה.

היי גוגל :)

ידוע וברור לי, לא חשבתי לרגע שאת זורקת כפכפים. ואין צורך להתנצל.

אמרתי זאת בהומור מכיון שאני מבין ומזדהה עם התסכול הזה שלך שכולם נותנים עצות שלכאורה כבר ידועים לך ומן הסתם שמעת אותם לא מעט פעמים, ולמרות זאת אין בהם כדי לרפא ולהרגיע את הרגשות הסוערים. 

אבל רק שתדעי, שבזמן שהסירה שלך מיטלטלת בין גלי ענק, כולנו עומדים מהצד ומביטים בך באמונה והערצה, כמו איזו אלופה אולימפית שמתמרנת בנועזות ומחליקה מגל אל גל, מתקרבת יותר ויותר אל החוף. אל תוותרי, יש לך את זה!!

וואוו אנונימית. התגובה שלך באמת קשה.

הייתי צריכה לקרא את זה איזה 7 פעמים לפני שידעתי מה אני הולכת להגיב. סליחה מראש על האורך של התגובה.

היעד לא היה להגיע להקאות! היעד היה להגיע למשקל מסוים. לגבול של הBMI אוקי? ושם לעצור. ההקאות בכלל לא נכנסו לי. עם ההקאות התחלתי כשהרגשתי לא טוב. וגם בעבר ניסתי להקיא. הרבה לפני התחלת הטיפול.

אבל את יודעת מה? אולי אני צריכה תגובה כמו שלך שתעמיד אותי במקום.

ואולי את צודקת. הכל מתחיל ומסתיים בטיפול.

כל החיים שלי הייתי שקופה במקרה הטוב, ומנוצלת במקרה הפחות טוב. אז עכשיו אני חווה פעם ראשונה בחיים שלי דמוי "הורות" מיטיבה, אז אני לוקחת את זה בשתי היידים שלי. בודקת מה זה הדבר הזה שאני בכלל לא מכירה. פעם ראשונה בחיים שלי שמישהו בעולם הזה מוכן להקשיב למצוקה שלי! פעם ראשונה בחיים שלי שני חושבת שלמישהו אכפת ממני! פעם ראשונה שאני מרגישה קצת נאהבת! פעם ראשונה שאני מרגישה שרואים אותי! פעם ראשונה שאני מרגישה שמסתכלים עלי- על מי שאני באמת באמת ולא בגלל כמה אני נותנת, מרשימה, מרצה, מצליחה, מספקת...

אבל אולי גם זה הכל זה כלום! נכון, היא שם כי אני משלמת לה ים כסף על 50 דקות שהיא מקשיבה לי בשבוע! נכון! גם לה לא באמת אכפת. אני כלום גם אצלה. אין לה כח אלי. אני קשה. אני לא ברת טיפול. אני לא משתנה. היא לא באמת אוהבת אותי, או רוצה בטובתי. מאז שהתחלתי הכל רק הולך ומסתבך. כן, גם הקצת טוב שהרגשתי, הקצת הזה שאף פעם לא חוויתי, הכל זה מפונטז, מדומיין. הכל סובב סביב יחסי מטפל- מטופל. כן כל מה שאני מקבלת ממנה זה כלום. זה בגלל שזה העבודה שלה. זה בגלל שאני משלמת ושהיא התחייבה ושיש לנו ברית טיפולית. אולי היא בכלל רוצה להעיף אותי. אולי בכלל בתוך תוכה היא חושבת כמה אני נוראית. אולי כל מה שהיא מראה לי זה הצגה אחת גדולה. כי זה התפקיד שלה. אולי שניה אחרי שאני יוצאת ממנה היא צוחקת לעצמה כמה אני פתית ומאמינה ל"דאגה" שלה. וברגע שאעזוב מישהו אחר יכנס במקומי והיא אפילו לא תזכור שפעם היתה לה איזה טעות גוגלית אחת קטנה. אז הנה שוב אני חוזרת לנקודת ההתחלה- אני בודדה. אני שקופה. אני מנוצלת. גם אצלה אני קיימת רק כי אני משלמת על זה. ולא יותר.

ואת יודעת מה אנונימית? לא. אני לא צריכה את זה. לא צריכה את הטיפול. לא צריכה להרגיש רצויה איפשהו בעולם הזה. נמאס לי ממנו ומעצמי.

פעם לא היה לי בעיות. בטח שלא רציניות כאלה. הלכתי לטיפול מסיבות שלא מתקרבות למימדים של מה שאני מתעסקת בהם עכשיו בטיפול.

אז כן הכל מתחיל ונגמר בטיפול. כל הדברים שעלו, כל מה שאני מרגישה וחווה, הכל הכל הכל זה בגלל הטיפול. הטיפול מזיק לי. לא מועיל. את צודקת. לא הייתי צריכה להכנס לזה מלכתחילה. ועכשיו אולי הזמן לעזוב! נמאס לי מכל הדבר הזה. נמאס לי!!! אולי עוד אפשר לתקן. אולי אפשר לחזור לנקודת ההתחלה. כמעט שנה שלמה אני בטיפול, אולי זה סימן שאני לא ברת טיפול. אולי זה הזמן לחדול. להתייאש.

פעם לא הרגשתי כלום. מי צריך להרגיש????????? מי צריך לדעת מה זה שמחה, עצב, כאב, געגוע, אהבה??? מי צריך להרגיש דברים????

בשביל מה הבאתי את זה על עצמי?

עדיף לחזור לניתוק ההוא, לעשות דברים כי זה מה שצריך לעשות. לא לחשוב יותר מידי. לא להרגיש. לא לחוות. להמנע מדברים או הפוך לשחזר דברים במליון דרכים אחרות שבכלל לא מתקשרות לכלום. להמשיך לחיות בבועה של אוויר, ולהרגיש שהחיים אוזלים.

פעם לא היו לי בעיות. או שהיו לי ולא קראתי להם ככה. הטיפול הגיע והניח על השולחן אותי ואת כל הקשיים שלי. הטיפול הגיע והעמיד לי בפרצוף מראה כך שאראה כמה אני קשה, מאכזבת, אשמה. בודדה. שתראה לי כמה אני באמת באמת טעות.

ולא אנונימית. אני לא קוראת לזה ניצחון. השאלה בכותרת היא שאלה רטורית. אני יודעת שאני נכשלת בכל צעד שאני עושה עכשיו. אני יודעת שאני נכשלת בכל דבר שאני קצת שמחה בו. אני יודעת שאני נכשלת בלהשתנות. אני יודעת שאני נכשלת. אני יודעת שאני כשלון. ואולי כבר באמת חלק מהסטטיסטיקה.

וסליחה שגמני עניתי ככה בחדות. אבל אם כבר את ענית לי, אז הרשתי לעצמי. אני מתנצלת ממש אם זה פוגע בך או משהו, התגובה שלך פשוט הייתה לי קצת קשה.

ואם את מסכימה לי להוסיף עוד משהו קטן? אולי מה שאת כותבת לי זה מנגנון הגנה של השלכה?

ממש סליחה. לא התכוונתי לענות לך בצורה קשה, מקווה שאת מבינה מאיפה אני מגיעה, גם אצלי זה מעומק הלב. את בנאדם טוב ממש, והכי לא מגיע לך בעולם שאענה לך ככה, אני אוהבת אותך באמת. אז אני מבקשת סליחה אם זה היה יותר מידי. מקווה שתביני אותי.

פשוט התגובה שלך לחצה לי במקומות עמוקים. אולי כי היא אמיתית מידי. ולכן היא כל כך כואבת לי.

ממש סליחה אנונימית. זה לא אישי. את בנאדם מיוחד. זה פשוט כי כבר אני לא יכולה יותר. זה כבר יותר מידי בשבילי.

אני יודעת שרק רצית להעמיד אותי במקום, כי את יודעת לאן אני יכולה להגיע, והתגובה שלי הכי לא מגיע לך. כי הפוך את ממש רוצה בטובתי. אז שוב סליחה.

אוי לאאאאא, הכי שבעולם לא הייתי רוצה לגרום לך לכזאת הצפה. אני בטוחה שהמטפלת שלך אוהבת אותך ואכפת לה ממך בלי קשר לכסף. וטוב שסופסוף את זוכה להרגיש קצת שייכת שיש לך קצת מקום בלב של מישהי שמישהו אוהב אותך דואג לך חושב עלייך ובאמת אכפת לו . מגיע לך כל כך!❤

ושוב אני מתנצלת אל טעות על הדברים החדים שכתבתי אני יודעת כמה קשה לך ולרגע לא זלזלתי אני פשוט הוצפתי באותו רגע שקראתי את הפוסט וכתבתי את התגובה מהמקום הזועק שלי - כאחת שמתמודדת כבר הרבה שנים עם הקאות שהובילו גם לעילפונות ולעוד הרבה בעיות. רציתי לצעוק לך לעצור את זה.רק כי אני אוהבת אותך באמת וכואב לי שתגיעי למקום כזה. באמת!

סליחה😔

אני מצטערת כל כך כל כך ומרגישה נורא רע עם זה עכשיו.

לא רציתי להוביל אותך לכזה שפל . זה לא הייתה כוונתי. ממש לא. אבל זה לא משנה לתחושות שלך אני יודעת

אני גם יודעת שעכשיו לא יעזור מה שאני אכתוב כי את מוצפת וברע....וכואב לי שכך. מאוד!💔

די אנונימית, אל תרגישי רע.

את באמת סה"כ רצית לעזור. ואמרת דברים שאני צריכה לבדוק אם הם נכונים.

אני באמת מוצפת נורא. אבל זה לא באשמתך.

אל תקחי את זה עליך.

באמת ממש קשה לי עכשיו לא אכחיש.

ובאמת אני חושבת שאולי אני לא יכולה להשתנות.

ובאמת חושבת אולי אין לי עוד מה לעשות בטיפול.

אבל אל תרגישי רע בגלל זה. בבקשה.

אני באמת לא רוצה שתרגישי רע.

את לא צריכה להרגיש רע,

כי מה שאני מרגישה אני לא אמורה להרגיש מתגובה שכולה טוב.

אז אם משהו קשה לי, זה משהו שאני צריכה לסדר עם עצמי.

להבין למה זה כל כך הציף אותי. עד כדי כך שזה היה כל כך חסר פרופורציה לתגובה שלך.

התגובה שלך טובה. הדרך שבה קיבלתי את זה לא קשורה אליך. זה משהו שאני צריכה להתמודד איתו,

הרי זה לא אמור להיות שמתגובות שנכתבו בתום אני ארגיש כזו טלטלה. זה משהו שקרה אצלי.

אז זהו. אין לך מה להרגיש רע.

כי את הכי בסדר שיש.

זה פשוט איך שאני קיבלתי את זה.

ואל תמנעי מלהגיב פעם הבאה. התגובות שלך תמיד מדהימות! וגם התגובה הזו, אפילו שקיבלתי את זה קשה בלי הגיון.

מקווה שזה עזר לך להרגיש יותר טוב.

אני מרגישה רע שאת מרגישה רע בגללי.

את לא צריכה לבקש סליחה ,

אדם שנמצא בהוריקן משתולל- וצועק, אמור לבקש סליחה?

אני לא חושבת.

ואם באמת זה עובד ככה ברגשות- אז אני מקווה שהשלב המתסכל והקשה הזה יעבור מהר ותוכלי להרגיש את התחושות הטובות שיש,

כי מגיע לך..

בקשר לרגשות ולהרגיש? ❤🖤

כן, זה מאוד שווה, לדעתי זה טעם החיים, לטוב ולרע.

כלומר, לפעמים יש כאב נורא ותחושות של סבל וקושי, אבל יש גם תחושות של אהבה אינסופית וסיפוק מנתינה ומיצירה וכל הדברים הטובים שווה בשבילם לספוג גם את הקושי.

תודה רבה אוהד!

אני לא ממש מגדירה את עצמי כסובלת מהפרעת אכילה.

אולי כי אני לא ממש מוכנה להודות בזה.

אולי כי זה החמיר ממש ממש בזמן האחרון.

תודה על התגובה. בהחלט מעלה לי נקודות למחשבה.

וכן מקווה לקבל את את הזרועות האלה שרוצות לאהוב ולחזק...

ותודה שאתם נותנים לגיטמציה גם לכתוב סערת רגשות כזו,

אני יודעת שלזה האתר נועד, אבל לפעמים אני מרגישה שאני מגזימה.