ראיתי אותם.

את מי?

את הכוכבים!

כל החיים שלי הסתכלתי למטה, לקרקע, נשאתי עיניים לאמא אדמה.

התחננתי שתאסוף אותי אליה בחיבוק. וזהו.

לא העזתי להסתכל למעלה. לרקיע.

הוא כל כך עצום, ואני כל כך קטנה. הוא כל כך אינסופי ואני איזה פירורון, כלום, שום דבר. גרגיר אבק בתוך הדבר הענק הזה.

אבל היום הרמתי עיניים.

לשמיים ריקים מעננים. לשמיים זרועי כוכבים,

שמיים שזיהום האור לא הפריע לי לראות אותם.

כשיצאתי להליכה כדי להתפטר מקלוריות מיותרות שאכלתי היום, במקום חשוך שאולי יגידו שהוא מפחיד, אבל אני אומרת שהוא מקסים. בגלל החשיכה. בגלל האוויר. ועכשיו בגלל הכוכבים שלראשונה מצאתי.

כן, אז הסתכלתי, וזיהיתי את הדובה הגדולה- העגלה הגדולה. וחיפשתי גם את כוכב הצפון.

גילתי שאפשר לראות אור, אם רק מסתכלים למעלה.

ראיתי במשך חיי מספיק קוצים, מתחת לרגלים. הגיע הזמן לשנות מבט. לשנות זווית.

רק שהאור הזה כל כך רחוק ולא מושג בכלל. אף אדם לא הגיע עדיין לכוכב אחר. אפילו לא לכוכב הלכת הקרוב ביותר במערכת השמש.

אז כן, האור הזה נחמד בשמי הלילה. אך רחוק ולא ניתן להשגה.

ובכל אופן, אולי מחר בבוקר כוכב שמש יעלה וישלח אלי לחלון קרנים של אור, שבמקום שאצטרך לנדוד לכוכבים רחוקים כדי להשיג קצת אור, אקבל את האור הזה אלי, שיצליח להגיע, ולהאיר, ולחמם, שאוכל לראות את הצבעים, אור שישטוף את היקום.

כן, אולי מחר השמש תזרח. ותאיר ותדפוק בדלת.

כמו משלוח של פיצה.