עבדתי על עצמי, וסחפתי את כולם איתי. ועכשיו ברגע האמת, נפל לי האסימון שיש משהו אחר באיבוד השיער. מאות אלפי חולות לא טועות: זה לא נעים להסתובב בלי שיער על הראש. במראה המסורטן.

כמה משפטים היו לי בחודש האחרון: 'לא גנבתי את הקרחת מאף אחד', 'אין לי כוח לפאות', זה מה שיש ועם זה ננצח', 'אלף קרחות עדיף על תופעות הלוואי האחרות מהכימותרפיה', 'יכול להיות שזה יהיה אפילו יפה'.

ביום שישי, ממש לפני שבת, הסתפרנו יחד, האיש ואני, אותה תספורת. הילדים הצטרפו לחג הגז. היה כיף בסך הכל, למרות שהקטן קצת נבהל וחזר מפעם לפעם. זה עשה את העבודה, אבל עדיין, השארתי 2 ס"מ שיער. והבנות באות להעביר יד מפעם לפעם כי זה כיף קוצים. והגדולה מציצה לבדוק אם יש חלקים שקצת נשרו. והיתה אווירה קלילה באוויר.

אבל ביום ראשון, כשכולם היו בבית ספר ובעבודה, ונשארתי עם הבחילות בבית, פתאום כל מגע בשיער השאיר לי קוצים על היד. ואז במקלחת בערב, במקלחת, מבול של קוצים. ולמרות כל ההכנות, זה השפיע עלי ריגשית. מפתיע.

אז למרות ההכנות, ולמרות האמירות, ולמרות ההחלטה שלי שלא השתנתה – ללכת נטורל, זה לא פשוט כמו שחשבתי. פתאום אני קולטת שאני עלולה להבהיל חברים של הילדים או להעמיד את הוריהם בפני הסברים לראשונה בחייהם על המחלה הזאת עם השם המבהיל. אני צריכה לתת הקדמות? אני צריכה להתנצל? לבקש רשות להסתובב לי ככה בראש חולה ולסבך לסובבים אותי את החיים?

היום בבוקר, שבוע לטיפול, הגיע הזמן להיפטר גם משני הסנטימטרים שהושארו בשישי. יותר מדי חורים בקרקפת. וזהו. עובדה מוגמרת ממש. קרחת סרטן. עדיין דבקה בהחלטתי – ללא פאות. אספתי את הקטן מהגן ולמרות הכובע (שחשבתי שהוא אופנתי), הייתי אטרקציה לא קטנה לילדים סביבי, וגם ההורים (לשמחתי הו מעטים באותה שעה) שלהם לא כל כך ידעו מה לומר. יכולה להבין אותם. מה אומרים?

אז אני מאד שלמה עם הדברים והכל טוב. אבל לא יהיה מנוס. פוסט לקבוצה השכונתית? אקח עוד יום למחשבה...