תכננתי לכתוב על ההכנה להתקרחות השבוע, אבל לא הספקתי – לא להסתפר ולא לכתוב. והנה הגיע הבוקר וקיבלתי כימו סבב שני הידועה לשמצה בשם "AC", וסדר העדיפויות השתנה לחלוטין.

מסתמן פה מוטיב חוזר... תכניות לחוד ומציאות לחוד. משעמם זה לא.

אני כותבת תחת השפעת כימו כבדה. קצת מכריחה את עצמי לכתוב, כי מעניין אותי לקרוא את עצמי בהמשך כשהעניינים יירגעו. לצערי, אני מבינה שהניסיון שלי לא יעזור לאחרות. בשבועות האחרונים דיברתי עם המון מחלימות שקיבלו טיפולים כמו שלי, או דומים. קראתי כאן בקהילה חוויות טיפולים וסיפורי החלמה. והמסקנה כל כך ברורה וחדה: אין מסקנה.

יש מכנה משותף מאוד רחב של תופעות לוואי, אבל מתי הן יגיעו, מתי הן ילכו ובאיזו עוצמה – הכאוס שולט. אין לדעת ואין לצפות. מנפילה מיד אחרי הטיפול והתאוששות לאחר מספר ימים, ועד סבבה ביום של הטיפול ותופעות לוואי  קשות דווקא מהזריקה שמקבלים ביום שאחריו.

מהטיפול הראשון כל כך חששתי שאני לא יודעת למה לייחס את מה שהרגשתי בשבועיים האחרונים. בשורה התחתונה: עבר בסדר בסך הכל. הלכתי לעבודה (לא אשווה בין תפוקתי/יעילותי/ויכולותי לפני ואחרי כדי לא להתבייש), הייתי עם הילדים, הגבר הפגין נוכחות ועשיה מעבר לרגיל. וגם נעזרתי במשפחתי הנפלאה, בחברותי ובחברי שמציעים ומבצעים ולא מרפים – גם לנפש וגם לגוף.

כל המבינים בדבר דאגו לתת לי פרופורציות. כי זה טיפול ראשון והגוף עוד חזק ומצליח להתמודד יפה. "מכאן אפשר רק להתדרדר" – מכירים אותי. מעדיפה את האמת בפרצוף על פני אמירות 'יהיה בסדר' חלולות. יהיה בסדר, זה דווקא ברור לי, אבל יש כמה פרקים בסידרה לפני החיים באושר ובעושר.

אז היום הגעתי רגועה יותר, אחרי שביומיים האחרונים הרגשתי מצוין. הטיפול עבר חלק. אפילו התלוצצתי עם מטפלותיי, צילמתי, ניסיתי להתיידד עם האדום האדום הזה שמלעיטים את גופי בו. אז השעתיים הראשונות היו נהדרות, הרגשתי רגיל. התחלתי לפנטז שהנה, רגיל.

ופתאום – כזו עייפות. לאות לאות לאות. תחושה של אוכל תקוע בגרון. הבטן בסימפוניות. והלאות משתלטת. עברתי למצב מאוזן, במיטה. קצת רחמים עצמיים, קצת התנתקות. פתחתי סיינפלד בנטפליקס, נרדמתי (!) באמצע הפרק כשאיילין היתה אמורה לעבור לבניין של ג'רי והתעוררתי בפרק על הפסל הגנוב. ומאז אני כך. ערה/ישנה ועכשיו כותבת. כל כך מקווה שלא אגלה שמדובר בג'יבריש.

אני כותבת, ותוך כדי צפות לי מחשבות שאני רוצה לדבר עליהן, סיטואציות שהמצב מכניס אותי אליהן, הזויות מצחיקות ומעוררות מחשבות אפילו ברמה הפילוסופית. ממהרת לכתוב את הכותרת בקבוצת הווטסאפ שיש לי עם עצמי. מקווה להגיע אליהן בהמשך.

בינתיים נראה לי שאתגרתי את עצמי מספיק להיום. המוח פיתה. מקווה שלא אקום מחר ואתחרט על הכתוב (מה שעולה לאוויר לא יימחק!). תודה שהשתתפתם בזרם התודעה שלי. לילה טוב

בתמונה: קופסה בהסוואה. מתנה מפנקת שקיבלתי לפני הניתוח מחבר אהוב, משמשת כעת סליק מסתור למלאי התרופות שלי שהולך וגדל.