יום ראשון. היום עם הכי הרבה אנרגיות בשבוע. קמתי בזמן אמנם לא בדילוג אבל קרוב לצלצול השעון. טוב שלקחתי חטיף חמוציות כי הקפה בעבודה נדחה ונדחה בגלל משימה פתאומית וכך גם הכריך הנלווה אליו. היום הראשון שלי בנסיון להקפיד יותר על אכילה מסודרת. לא אקרא לזה דיאטה כדי לא להיבהל וגם לא משטר אכילה או ספירת קלוריות או צום סוכר. אבל בהחלט נסיון להיות מהודקת יותר. לחשוב על כמויות הפחמימות והסוכר שאפשר להוריד מהתפריט. על סוגי הירקות שכדאי להוסיף לתפריט. לפני כמה ימים ניצבתי על המשקל באמבטיה ברוח אופטימית. הציפור הכועסת שעליו החזירה לי מבט כועס עוד יותר דרך חלונית התוצאה. ימים ארוכים של ישיבה מול המחשב בעבודה עשו את שלהם. שעות של קריאה וצפיה בסדרות אהובות עשו את שלהן גם. המכנסיים רומזים לי שלא יסכימו להיסגר בפעם הבאה. אני משכנעת אותם בכוח. צריך לחשב מסלול מחדש. 

תמיד הייתי כחושה. תזזיתית, נמרצת. אני לא יודעת מה קדם למה: נמרצות שחייבה מזון עתיר סוכר או מזון עתיר סוכר שגרר נמרצות. יכולתי לחיות ממתוק בלבד. תמיד נמשכתי לסוכריות צבעוניות, כל סוג של שוקולד במיוחד עם הוא עטוף בזהבהבים צבעוניים. עוגות, מאפים מתוקים, גלידה! קצפת! אפילו חשבתי לכתוב סיפור על מר-ציפן מר-שמלו ומר-מלדה. לקח לי הרבה זמן להבין את הנזק וההרס שגורם הסוכר ועדיין קשה לנו להפרד זה מזו. בעיקר לי. עדיין אני מחפשת את חיבוקו החם והמרגיע, המשכיח כל צער.

אז בעקבות הנסיון לשנות מסלול אספתי את ירקות הבית והכנתי תבשיל. למען ארוחת צהריים מסודרת, למען הבריאות, ולמען האמונה שאפשר גם עם פחות סוכר.

במחבת רחבה אידיתי בצל אחד בינוני בשתי כפיות שמן. הוספתי לו קוביות מ-2 גזרים, 3 תפוחי אדמה (כי אי אפשר לוותר על הכל), קערית חומוס מהמקפיא, 3 מדליוני תרד מהמקפיא, 7 עגבניות שרי חצויות (זה מה שהיה בבית), מלח, פלפל שחור גרוס, מעט כורכום, מעט שום גבישי. מכסים את הכל במים ומביאים לרתיחה טובה. מנמיכים את האש ומבשלים כרבע שעה עד שתפוחי האדמה מתרככים. מוסיפים 4 נתחי חזה עוף פרוסים לרצועות ונותנים לכל החבורה להתבשל יחד. טועמים ומוודאים שהעוף מוכן אך לא מבושל מדי. אוכלים מיד או אורזים קופסה למחר למשרד או שניהם.