לא הייתי אמורה לכתוב את הבלוג הזה.

אחת כי אני לא בנויה לחשיפה. לא כחולה, אלא בכלל. בחרתי בשם "אחת מ" כי אני באמת לא מיוחדת. אחת מ-(כרגע 5000) מאובחנות עם סרטן שד מדי שנה. אין לי פייסבוק. אין לי אינסטה. אין לי תמונה בווטסאפ (אבל ווטסאפ זה החיים). החברים שלי יודעים עלי הכל, רק לא מתעדכנים עלי דיגיטלית. ממש צריך לדבר/להתכתב איתי כדי להתעדכן. והם עדיין חברים שלי ומתכתבים ומדברים ומתעדכנים. לכן אני אוהבת אותם כל כך.

ושתיים - התביישתי לומר שיש לי סרטן. לא בגלל שהתביישתי מהמחלה. להיפך! שיתפתי את הקרובים לי, די מהר לאחר שסיימתי להתלוצץ עם רופאי. אבל התביישתי מהחולות ה"אמיתיות". לא רציתי לשאת את שם המחלה לשווא. הרי גיליתי מוקדם!

זה היה "רק" גוש אחד ביולי. לא גדול אפילו. גושון.

ו"רק" עברתי ביופסיה שמצאה שהוא ממאיר (אבל עדיין קטן).

ו"רק" עברתי MRI שמצא עוד ארבעה גושים ("חברים").

ו"רק" הביופסיות שאישרו שהחברים ממאירים (אבל קטנים בדיוק כמוהו).

ו"רק" עברתי ניתוח אחד. 5 סימונים, כריתה חלקית - למפקטומי. (קדימה – מה רע בקצת הרמה והקטנה לכבוד היומולדת המתקרב).

ו"רק" דיון – אולי הקרנות, ואולי אפילו זה לא (וגם אם כן – מה זה הקרנות? 3 שבועות וזה נגמר).

הרי סרטן זו מילה גדולה בשביל מקרה כל כך פשוט כמו שלי. סרטן זה קרחת. סרטן זה טיפולים קשים, סרטן זה חולשה. לי הרי יש סרטן "רק" בהגדרה הרפואית, אבל לא במילון הניחומים. תשמרו את מבטי החשש, הדאגה והחמלה למי שבאמת צריכים את זה. לחולות האמיתיות. לנלחמות במשך שבועות וחודשים. הופתעתי ממבטי הדאגה והחמלה שהגיעו אפילו מחברי בתחום הבריאות והרפואה(!), שיודעים כמה קל המקרה שלי. כי כאמור, אני פה "רק" לטיפול נקודתי, והביתה.

ואז נגמר שלב ה"רק". ערב יום הכיפורים (כמה סימלי) הגיעה הפתולוגיה מהניתוח. השוליים לא נקיים. יש בלוטות נגועות. והדרך ארוכה.

ועכשיו כבר איני נושאת את השם המפורש לשווא.

אשכרה סרטן.

ובכן, נעים להכיר קהילה 😀 אני "אחת מ", בת 44, אמא לשני בנים ושתי בנות במגוון גילאים שבין גן חובה לכיתה ח' ואפילו נשואה לאבא שלהם ואוהבת אותו! עובדת בתחום הבריאות, עבודה מספקת וסביבת עבודה מהממת. מרוצה מחיי בסך הכל (על אף קיטורי הרגילים בפולנית שוטפת).

אני מתחילה את הבלוג מאמצע הדרך, שהוא למעשה סוף שלב א' (אבחנה וניתוח לכריתה חלקית), ותחילת שלב ב' (טיפולים כימותרפיים, ניתוח כריתה מלאה ושיחזור לבחירתי, אולי קרינה ואולי לא לקינוח וטיפולים הורמונליים לשימור).  [בתמונה: מרימה רגליים אחרי טיפול כימו ראשון].

לא חשבתי ששלב א' שווה תיעוד. אבל עכשיו שעברנו לשלב ב', אני קצת מצטערת שלא כתבתי על הדרך שעברתי, ושומרת לעצמי את הזכות לחזור לשם מדי פעם בכתיבה.

אין לי עדיין מושג מה אני עומדת לכתוב כאן בדיוק. כי אני צועדת בשביל חדש לי. כי אני לומדת לשחרר שליטה. אולי אשתף בהתלבטויות, אולי אתאר את שגרת הטיפולים, אולי אשתף איך זה מרגיש להסתובב בעולם עם קרחת, כי נראה לי שהחלטתי לוותר על פאה (השערות עדיין במקומן. יש לי עוד שבוע להתלבט).

אני עוד לא בטוחה למה אני כותבת את הבלוג הזה, אבל יש לי תחושה שזה המקום והזמנים הנכונים לי. מקווה שהתיעוד שלי יביא תועלת למישהי, גם אם המישהי הזו היא אני בעצמי.

**מקדישה את הבלוג לג'יימס (שם בדוי כמובן, אז שיהיה מדליק), בעלי היקר שגם אחרי 15 שנה ביחד מוצא אותי מעניינת. הוא שמישש, הוא שחשד, הוא שהפנה את תשומת הלב לגוש לא מוכר. ובזכותו אובחנתי בשלב שאובחנתי.