לפני זמן כתבתי טקסט על בת זוג לשעבר. כולי מתאמץ לא לשלוח. אתם בטח מכירים את הרגש.  אשמח שתהיו הפורקן שלי <3 

אל תעזבי אותי! צעקתי. ''אנחנו מושלמים אחד לשניה. אני לא יכול בלעדיך''. היא הסתכלה עליי מבעד החלון ואמרה בהחלטיות ''פבלו! זה לא יעבוד ביננו.'' לפני שהסיתה את ה- וילון וסגרה את עצמה ממני. צער עמוק התחיל לזרום מהלב עד עמוד השדרה. נפלתי על ברכיי והתייפחתי. זחלתי לגרם מדרגות הכניסה ואמרתי לעצמי ''אני אשאר כאן עד שהיא תחזור אליי'' וחיכיתי.. עברו שעות והירח עלה. חייכתי בעצב. אם לא היה ברור לי עד עכשיו שאני אהיה לבד, החושך הבהיר לי את הנקודה. כמה זמן אני אחכה מתחת לבית שלה? ולמה אני מתעקש עליה כל כך? עצמתי את עיניי

זה היה לילה חם.
אני זוכר איך הגנבת אותי בעזרת אחותך לבית בשקט, כדי שאבא לא ישמע.
הייתי צריך להיות בשקט. הצחיק אותי לחשוב על היופי ששקט כזה יכול להוסיף.
הכל נאמר בלחש ליד האוזניים, קרוב כל כך. אני מאמין במה שאיזה נזיר אמר. כמה קרוב ליבנו היה כשהיה צריך רק ללחוש ולא לצעוק. זה בא לנו בתזמון טוב.
עוד יופי שמצאתי הוא הסיבה שבכלל הצלחתי לישון איתך. את לא אהבת את הסיכון שאבא שלך יגלה. הייתה לנו פגישה קבועה באיזה קבוצה בתל אביב והיינו ישנים ביחד ברכבת. והפעם לא יצא לנו. אני הערכתי אותך על זה. הבית שלך במושב היה מדהים.
המקלחת לפני השינה,
דווקא בגלל האינטימיות, שסיבנו וחפפנו אחד את השניה, בלי מיניות שליכלכה את הדבר הטהור הזה, נתנה לך לישון כל כך טוב.
שמתי את השמיכה מעלייך.
לא ידעתי שאני מאלה שיכולים לבהות בבחורה שלהם במשך הרבה זמן. הרגשתי שאני קריפי, אבל ליטוף השיער ביחד עם החיוך שלך קצת ריכך את ההרגשה הזאת.
ועכשיו מה שמעניין אותי בעשר וחצי בלילה
אם נכנסת למיטה ושמת את השמיכה שלך טוב.
האם את ישנה עם חיוך ואם את בדרך לשינה טובה.

ספרי לי בחלומך, כי שוב כנראה אני לא אצליח לישון הלילה