לפעמים אני מרגישה שהגוף שלי לא מתאים לנפש ולאנרגיה שנמצאים בתוכו. הגוף שלי מרגיש שברירי, חלש יחסית, ובסופו של דבר גם פג תוקף- אבל האנרגיה שנמצאת בתוכו מרגישה עוצמתית, נצחית ובלי מעצורים. יש במצב הזה כל כך הרבה תסכול. יש כל כך הרבה שהייתי רוצה לעשות, אבל אני משועבדת לצרכים של הגוף הפיזי ולציפיות של החברה ממני. אם אספר למישהו מה באמת הייתי רוצה לעשות בחיים, כנראה שהוא היה צוחק, חושב שאני ילדותית, מלאה בפנטזיות שאין שום דרך להגשים אותן- יסתכל בי במבט מעורר רחמים, כאילו אני מסכנה קטנה שמעיזה לחלום על דברים מעבר לפלנטה הזו.

אני צעירה בסך הכל. עוד לא חוויתי את הדברים הכי פשוטים בחיים- כמו ללמוד במכללה, לעבוד בעבודה קבועה, להקים משפחה. אבל משום מה, כל המעגל הזה מרגיש לי מאוס. איך זה יכול להיות הרי? עוד לא חוויתי את הדברים האלו, איך כבר נמאס לי מהם? לפני כמה שנים גם הייתי משתכרת עם חברים, ומהר מאוד גם זה נהיה מאוס. לעשן מריחואנה, גם נהיה מאוס בשלב מסוים. הדברים האלו כיפיים, אבל נמאסים עליי מאוד מהר. אני רואה אנשים מבוגרים יותר שנהנים מלשתות ולחגוג כל הלילה, ואני לא מבינה אותם. מצד שני- אני מקנאה בהם. כמה כיף זה ליהנות מדברים פשוטים שעשית מיליון פעם, אבל ליהנות כל פעם כאילו זו הפעם הראשונה. 

אני שואלת את עצמי הרבה פעמים אם אני היחידה שמרגישה שאנחנו בסוג של כלא. נולדנו על הפלנטה הזו, ואנחנו גם נמות בה. זה יהיה מטורף להגיד שהייתי רוצה להביט בשמיים אחרים? שהייתי רוצה לטייל בפלנטות אחרות? לפעמים זה מרגיש לי שאני מתגעגעת למקום שאף פעם לא הייתי בו. שאני מתגעגעת לחוויות שאף פעם לא חוויתי. שאני מתגעגעת לריגוש שהגוף שלי לעולם לא יוכל להכיל. ממש כלא מנטאלי. 

הדבר שהכי מתסכל- שלא משנה כמה לי זה ירגיש הגיוני, אם אחליט לפעול לגמרי נגד חוקי הפלנטה הזו- אני אחשב כאדם לא יציב ולא שפוי.