היה לי את זה פעם ראשונה בתחילת הקורונה.. גרתי עם בן זוג שרק עברנו לגור ביחד, סגרים, לחץ מהעסק, חרדה ודיכאון נוראיים, לא הייתי מסוגלת לקום מהמיטה חודשיים. זה היה יחסית בחורף.

והנה שוב, אוגוסט, יום הולדת שלי, אמור להיות תקופה יפה, ושוב אני שם. אין סגר אבל חזרתי משידוך לא מוצלח עם בן אדם שטסתי עד אליו ליבשת אחרת, אחרי היכרות טלפונית של שנה, זה התחיל ממש ממש טוב שאפילו הארכנו את השהות יחד, ואז זה התפוצץ. חזרתי לארץ והיחסים הלכו ונותקו.

חזרתי שבורה ישר לידיו של האקס שאיתו גרתי אז, האקס המיתולוגי. המשיכה בינינו מטורפת. כמו מגנט אחד לשני. למרות שברור לי שהוא לא טוב לי, אומר לי בפירוש שהוא לא רוצה להתחתן ולהביא ילדים, ושהוא מפחד שנעבור לגור ביחד כי כבר גרנו וזה לא עבד. מצד שני אומר לי שהוא אוהב רק אותי לא יכול לדמיין את החיים שלו בלעדיי וכשהוא איתי אין לו עניין באף אחת אחרת. מאז שחזרתי אנחנו נפגשים הרבה יותר, ואני מעריכה אותו הרבה יותר כי אני מרגישה שהוא מקבל אותי כמו שאני ולא שופט. אפילו אמר שרק בגלל החתונה זה מה שיפריד בינינו? התחלתי לחשוב שהוא צודק. מי צריך חתונה? אם יש אהבה כזאת גדולה, אז רב ואולם זה מה שישנה? הוא אפילו אמר שנרזה קצת ונעשה "תמונות חתונה" עם צלם , מאפרת וספר כי זה תמיד היה החלום שלי. 

הרגשתי שמשהו לא בסדר כשהתחיל להזכיר מישהי מהעבודה החדשה אליה עבר, "היא חושבת שאני ידיד שלה! - למה שמישהי תחשוב שאני ידיד? זה מעליב לא?!" - לא הבנתי את ההתעסקות אמרתי לו למה זה בכלל מעסיק אותך....והוא בתגובה "סתם סתומה, חופרת לי כל היום ולא נעים לי ממנה כי היא עובדת איתי. בחיים אני לא אצא עם מישהי מהעבודה שלי."

עד שפתאום, מחפש דירה מהר מהר שקרובה לעבודה החדשה, המסך של הפאלפון אצלו מתחיל להיות מוחשך בקבלת הודעות, סיסמא בטלפון, הודעות ממנה נמחקות אצלו, אמר שמוחק כי זה סתם שטויות אבל אם זה חשוב לי אז לא ימחוק יותר. יום אחד 23 בלילה הוא אצלי , איו לי סוללה אז אני שומעת מוזיקה מהפאלפון שלו, התקבלו אצלו 4 הודעות חדשות ממנה באותו הזמן. לא קראתי, כי אמר שהוא לא ימחק אז לא רוצה לחדור אליו לפרטיות..נראה מחר יחד.

למחרת ההודעות אינן. שאלתי אותו למה מחק, הרי הבטיח שלא, "שכחתי. מחקתי כדי שלא תפגעי למה את צריכה לקרוא את זה? אין בינינו כלום היא סתם סתומה אני בקושי אומר לה שלום בעבודה."

הבטן שלי מתהפכת. בינתיים עומד לעבור דירה, אומר לי שעכשיו נוכל לבלות הרבה יותר זמן יחד ואפילו לשקול לעבור לגור ביחד, יכול להיות שירצה ערב אחד או שניים פנויים במהלך השבוע לשקט שלו, והחודש הזה במיוחד, כי הוא גר עד עכשיו איתי, עם אמא שלו עם אחותו בא לו קצת שקט לעצמו, להתגעגע אליי גם.

אמרתי לעצמי אוקיי ניתן לו חודש לבד בשקט. כשאנחנו לא יחד. האמנתי שזה מהסיבות הנכונות של באמת לשקול את העיניינים של לעבור לגור יחד, או שאולי רק רציתי להאמין... אבל הבטן.. הבטן שלי התהפכה לה בלי הפסקה. בזמן הזה הוא לא הפסיק ליצור קשר, לשלוח הודעות, להתקשר, לשאול מה איתי ולהגיד לי כמה הוא מתגעגע. אחרי שבוע החלטנו להיפגש. ידעתי שמצד אחד עדיף שלא, מצד שני ידעתי שאני צריכה לדעת משהו שאני לא בטוחה לגביו.

הוא בא אליי, בלי הטלפון. נרדם. לא הבנתי איפה הטלפון שלו. מצאתו אותו אצלו בתיק, עטוף בבירכיה של האימונים שלו, כבוי בתיק. הדלקתי, 5 אחוז סוללה. התקבלה הודעה שנמחקה ממנה "בא לי נשיקה.." ולפני כן שיחת לילה טוב ב9 בערב והיא שואלת אותו למה כזה מוקדם, והוא אומר שהוא עייף מנצל כל זמן לישון... גללתי אחורה בהודעות, הודעות מיניות שאני רוצה לשכוח, הוא קרא לה "פיצפוני" בשמות בטלפון, כן כן, כבר יש לה שם חיבה.

שלחתי לה הודעה ממנו עם הקלטה קולית  "היי פיצפוני, אני לא יודעת אם את יודעת עליי, אני יודעת רק שאת סתומה מהעבודה שלו, ושהוא מוחק הודעות ממך, אנחנו יחד און אנד אוף כבר שנתיים וחצי, כשהוא אומר לי שהוא אוהב רק אותי ולא יכול לדמיין את החיים שלו בלעדיי." 

היא- "את רצינית?"

אני- שולחת לה תמונה שלו בעירום (לא מלא, רק ישבן!) למען ההוכחה.

ואז התקשרתי אליה הייתי חייבת להבין כמה זמן זה נמשך ומה מי מו, היא אמרה לי שהיא לא ידעה עליי כלום, שהיא באה לראות איתו את הדירה החדשה, שיצאו לדייט, התנשקו, מכין לה קפה ונותן לה חיבוקים בעבודה כל הזמן, ושזה היה הדדי, שניהם יזמו את זה. התנשקו ולא שכבו. ככה אמרה פיצפוני והתנצלה שמבחינתה זה קו אדום ושהיא לא ידעה ואם הייתה יודעת לא הייתה מתקרבת אליו ושזהו מבחינתה איתו.

אותו הערתי אמרתי לו קום קח את הדברים שלך ועוף מפה. הוא לא הבין, התעורר בבהלה. אמרתי לו שגם אני וגם היא יודעות. הוא היה בשוק, לקח את הטלפון שלו, ראה את ההודעות ששלחתי לה ממנו כולל התמונה והיה בשוק, מלמל קללה בשקט, ותפס את הלב שלו.

שום סליחה שום כלום. ההפך, אחר כך הגיעו הודעות ושיחות ממנו של איך הרסתי לו משהו טוב שהתחיל, שאני והוא לא היינו יחד בכלל, שמה שעשיתי זה פסיכופטי ופלילי, שהפצתי תמונת עירום שלו, ושבקלות הוא יכול לתבוע אותי על זה שחדרתי לו ולה לפרטיות. אחר כך גם הוסיף שהוא מצטער שהכיר אותי ושאף אחד בחיים שלו לא עשה לו משהו נורא כזה.

ואז הכל התחיל... תחושה של בלבול מצד אחד, רצון להצדיק את עצמי, להרגיע אותו, ואיפה אני בתוך זה? איפה העצב שלי? על האדם שחשבתי שהוא החבר הכי טוב שלי, שבאמת ובתמים אוהב רק אותי ולא צריך שום דבר אחר חוץ ממני?

ואז התחיל הדאון, החוסר יכולת לצאת מהמיטה. ביום הולדת שלי ביקשתי מאלוהים שיקח אותי. שלחתי לו (לאקס) הודעה שאלוהים ישלם לו על זה שאני כל כך עצובה ביום הולדת שלי. לא ענה, גם לא מזל טוב.

בין לבין אני צריכה לנהל פגישות עם לקוחות כרגיל, לתת עצות, לשדר עסקים כרגיל. המוח שלי לא נח, קשה לי לקום מהמיטה, חסרת מנוחה, חרדות, מחשבות על מה יהיה, כי כבר הייתי בסרט הזה שלא הצלחתי לעבוד חודשיים בגלל דיכאון כזה, ושזה פוגע ביחסים הבין אישיים, בעסק ובהכל. שלא נדבר שהשיחות פעמיים בשבוע עם הפסיכולוג עולות המון.

התחלתי לקחת כדורים לפני כמעט שבועיים.. עוד 3 ימים זה יהיה שבועיים. מתחילה להרגיש קצת קצת קצת יותר טוב אבל עדיין.. כל דבר יותר קשה בהרבה, אני ממש מקווה לצאת מזה. המוח שלי בוגד בי רוב הזמן וזה קשה, אין לי על זה שליטה.