היום היה היום הגרוע הראשון שלי מאז שאיבחנו לי טרשת נפוצה, לפניי קצת פחות מחודש... זאת אומרת זה לא שלא חוויתי קשיים מאז האיבחון, ממש לא.. אבל התחושה הכללית הייתה אופטימית ומלאת תקווה, ראה פוסט קודם שלי... 

אבל היום נתקלתי לראשונה בקשיים בגלל המחלה...

אני מניחה שהם לא כאלה נוראיים, ויכול להיות יותר גרוע.. אבל הם הגבילו אותי מלעשות מה שתכננתי, וזה פשוט כל כך מבאס.. וזאת רק ההתחלה, זה מה שהכי מייאש... אני לא רוצה שזה יקרה לי, ואני יודעת שהרבה מזה תלוי בי...

באורח חיים שלי, בתזונה שלי, להיות אקטיבית, אני בטוחה שיש לזה משקל גדול לאיך שאני מרגישה בפועל... חשוב לי להיות פעילה ואקטיבית עכשיו יותר מתמיד, כדי לא להתנוון ולנסות לדחות את התקדמות המחלה כמה שיותר... 

אבל היום לא יכולתי להיות אקטיבית, אפילו שתיכננתי...

ואחרי הדיכאון שהיה לי עקב חוסר האיבחון, זאת תחושה חדשה ומופלאה לרצות פתאום לעשות דברים.. ולפני שיהיה מאוחר מידי וסגר...

אבל לא. הגוף אשכרה מסרב לשתף פעולה. הייתי אמורה גם לעבוד ונאלצתי לדפוק ברז עם כל ריגשות האשמה והכל.. הם יודעים בעבודה על הטרשת, והם הכי הכי מבינים ותומכים, יש לי המון מזל.. משתלם לעבוד במקום יובל אני מניחה... 

אבל עדין... הם בחוסר של עובדים והייתי רוצה לעזור.. אבל לא. הגוף לא רוצה...

ועכשיו צריך להקשיב לו לשם שינוי, כי אחרת זה יכול רק להידרדר...

אז אני מקשיבה לו, אבל זה מעצבןןן... 

ושוב, זאת רק ההתחלה :(

עולות מחשבות מיותרות ולא מועילות על העתיד.. סבבה עכשיו איבחנו לי את המחלה אז אני עדין לא 100, והסביבה מכילה ומבינה.. אבל מה יהיה בעתיד? אני אצתרך לדפוק ברזים ברגיל על ימין ושמאל כי כואבות לי הרגליים כל שני וחמישי? איך אפשר לנהל חיים כאלה?

מתסכל לי...

אני מבינה את עצמי, ולא כועסת על עצמי שעולות לי מחשבות כאלה... אבל מתבאסת מהסיטואציה, מותר לי לא?

 ומנסה להזכיר לעצמי שמחר יום חדש, ואז ארגיש קצת יותר טוב אולי...

ושזה הכל רגע חולף, ומחר יהיה אחרת.. ומקווה שלטובה פשוט...

אוף :(